אין לה ילדים, היא בודדה, פעם הייתה מבקרת בבית של השכנים אבל הילדים היו צוחקים עליה, אז בחרה בשקט. משום מה, תמיד היה נדמה לה שזה בגלל שהילדים ידעו שהיא אגרנית, הם קראו לה מכשפול'ה, היו דופקים לה חזק על הדלת ובורחים.
כבת לדור ניצולי שואה, זה מה שראתה, אבל לא תמיד הייתה מכורה לאגירה, פעם היו לה חיים. פעם הייתה מהממת ביופייה ואפילו היו לה לא מעט מחזרים. אחר כך כאשר אימא שלה נפטרה, היא וויתרה על החיים. שקעה בדיכאון גדול שלא היה ממנו מנוס, היא חיפשה "תעסוקה" אז החליטה להתחיל לאסוף בובות מכל הסוגים. לאט ובלי ששמה לב, זה הפך לאגירה גם של חפצים שונים, כאלו שלאדם הסביר לכאורה אין כל מושג "בשביל מה היא צריכה את זה".
לא נתנה לאף אחד להיכנס, חיה בהסגר, הבית שלה שהיה פעם עשוי לבנים, עטה על עצמו פחים על גבי פחים. הבית שלה נראה כמו הבית של עמי ותמי, בדיוק כמו בסרט. לא משנה מה הייתה עושה, הריח היה יוצא ופוקד את בתי הקרקע שנמצאו בצמוד אליהם. היו פעמים שהגיעו מהרווחה וניסו לפנות אותה בכוח אבל היא נלחמה, צעקה, בכתה. הם פינו ושבוע לאחר מכן, כאשר החזירו אותה לשם הייתה חוזרת לאגור וחוזר חלילה.
מה שאנשים לא הבינו, שזה יותר עמוק, זה לא לפנות חפץ, זה לתת לאותה אישה רצון לחיות, סיבה טובה לראות אור בחייה. אחרי הכול מה הייתה שגרת חייה? בבוקר לאגור, לאגור ושוב לאגור וכך גם יום המחר ואין יוצא ואין נכנס.
המהפך התרחש כאשר הכירה אישה נפלאה מהעבר שלה, חברת ילדות שהייתה משהו קריטי בחייה. היא רצתה לחדש קשר אבל כל כך התביישה, כאשר התגלה הסוד, החברה סיפרה לה שהיא מכירה איש נחמד מאוד שעובד עם הרווחה אבל שלא כמו כל השאר, הוא עושה את הפינוי מכל הלב. "תני לו שיעזור לך, הוא שנים עובד עם הרווחה". אמרה לה החברה והיא הרכינה ראש וענתה לה "אבל אין לי כסף". "אל תדאגי, קודם תפגשי את האדם הזה, לפי מה שהבנתי הוא עובד בצמידות עם העירייה. אני לא מאמינה שזה יעלה לך יקר, קודם תבדקי.
המפגש עם שי פינוי דירה, פינוי דירה בפתח תקווה, הפך להיות שיחת היום, פתאום חזר החיוך על פניה. היא לא פחדה יותר מכלום- פתאום הייתה לה חברה, מישהי בעולם שאכפת לה ובאמת רוצה לעזור.
פתאום יש חשק לחיים חדשים, הפינוי של שי פינוי דירה העניק פינוי אגרנות כפייתית בפתח תקווה על פי כל הכללים ובעיקר עם שקיפות מלאה – פתאום היא רצתה לחיות בשנית.
