מאת בוליני
מי לא שמע לפחות פעם אחת במהלך חייו את המשפט "אני כהן, אסור לי להכנס לבית הקברות". מקווה שלא יצא לכם להיות בבית קברות יותר מדי, אבל כחלק מהיותנו יהודים בארץ ישראל, זה חלק בלתי נפרד מההוויה והתרבות של החיים שלנו. הסיבה שאני מתייחסת לנושא הכהנים, מה מותר להם ומה אסור והייחוד של הנושא כולו, הוא פרשת השבוע האחרונה.
הנושא העיקרי של פרשת השבוע - הפרשה השמינית בחומש 'ויקרא', הלא היא פרשת 'אמור' - הוא רשימת הציוויים שניתנו לכוהני ישראל. רשימת ציוויים זו ניתנה להם כמעין ספר הוראות אם תרצו, באשר למה מותר ומה אסור להם לעשות, כיצד עליהם להתנהג במצבים או מקומות מסוימים ומה הן המצוות שעליהם לקיים. השאלה הראשונה שכדאי להתחיל איתה, היא מי בעצם הם הכוהנים? בימים עברו היה ברור מי הם הכהנים, הם היו אלה שהגיעו משבט לוי, אשר נחלק לשניים: חלק אחד היה מורכב מצאצאי אהרון, שנקראו הכהנים, וחלק שני שלא היה מצאצאיו של אהרון ואנשיו נקראו הלויים.
2 הקבוצות הללו שהיוו את שבט הלוי, הורכבו מאנשים שיועדו על ידי ה' לעבודת בית במקדש. בימים המודרנים, לעומת זאת, יהודי נחשב ל"כהן" אם שם משפחתו הוא אחד מאלה: כהן, כאהן, כהנא, כ"ץ, אזולאי, קפלן, כגן ושפירא. עם זאת, מאחר ושמות משפחה היום הם לא אסמכתא ודאית אלא בעיקר רמז אפשרי, כדאי לחקור ולהעמיק עוד ברקע ההיסטורי והשושלת המשפחתית על מנת לקבוע בוודאות.
כפי שצוין בתחילה, פרשת השבוע הפעם עוסקת בציוויים ובמצוות שהוטלו על הכהנים ויש מספר הסברים מעניינים מאחורי חלק מהאיסורים. ההסבר הברור וההגיוני הוא שעבודת בית המקדש הינה עבודת קודש הדורשת ניקיון כפיים וטוהר מידות וכן היטהרות וניקיון פיזיים, גופניים ורוחניים. זוהי אחת הסיבות למשל לאיסור הכניסה לבית קברות או המצאות בקרבת מת במרחק הקטן יותר מדלת אמותיו של המת - שכן המתים נחשבים לאבי אבות הטומאה וכאמור, על הכוהן להתרחק מכל אפשרות להטמא. איסורים נוספים הניתנים בפרשה זו לכוהנים, הם נישואים עם חללה (אישה שנולדה לכהן כתוצאה מנישואים האסורים עליו), גרושה או זונה.
אלה איסורים שייתכן והיום ייחשבו כלא פשוטים ולא קלים, ועם זאת ישנם כהנים המקפידים על כך עד היום. גם עכשיו בבתי קברות לדוגמה, ישנם סימונים עבור כהנים אשר מסמנים להם עד לאן מותר להם להתקרב ואיפה לעצור. כמו כן, בעת היציאה מבית הקברות עליהם ליטול את ידיהם בלי לומר ברכה ומבלי לנגב את המים. גם מאחורי מנהג זה ישנן כמה סיבות מעניינות למדי. סיבה אחת היא על מנת לסלק רוחות רעות ולשמור על טוהר. סיבה אחרת שניתנה היא שהידיים הרטובות שלא נוגבו, עוזרות לזכור את המת יותר ולא להסיח ממנו את הדעת. מנהג אחר שבו הכהן כן מנגב את ידיו, מתקיים כאשר הוא מנגב ואומר - "ידינו לא שפכו את הדם הזה".
