תהיי טובה אל עצמך 2
בכל דרך שלמדתי בה תמיד מדברים על "להסתכל על עצמי ולא על האחר"
ואני תמיד חשבתי שזה אומר שבגלל שכשאני מסתכלת עליו או עליה
אני מסתכלת על "מה הם עושים לא טוב ואיך הם צריכים להשתנות",
אז בעצם אם אני מפנה את המבט אלי ומסתכלת עלי,
זה אומר שאני צריכה למצוא מה אני עשיתי לא טוב ואיך לתקן את זה,
שוב שפיטה ביקורות והלקאה עצמית.
התוצאה, בין אם אני שופטת אותי או את האחר היא זהה, חוסר תקשורת והתרחקות, חוסר נעימות.
לאחרונה גילית קסם, גיליתי שהכוונה בלהסתכל על עצמי זה להסתכל ברכות בקבלה ובעדינות,
וזה מביא אותי לדבר השני ששנים לימדו אותי ולא הבנתי,
מכירים שאומרים לחבק את עצמי, לתת מקום לכאב וכל מיני כאלה?
מודה, שנים מנסה ולא מצליחה להבין מה רוצים ממני,
איך באמצע סיטואציה של ויכוח עם בעלי למשל, אני מנסה להסתכל עלי ולא עליו ועוד לתת לי מקום?
הרי כולי עסוקה בשפיטה, בביקורת ובהתגוננות לכל הכיוונים ואז בעיקר אני מרגישה גוועלד!
ואז אני רבה איתו עוד יותר רק מהתיסכול....מוכר?
אז לאחרונה גיליתי שבמקום לענות ולפתח מריבה אני יכולה לעצור (ולא, זה לא פשוט בכלל)
וללכת הצידה, ואז אם כבר זכרתי לעצור, אז אני יכולה לקחת את האוזניות ולצאת להליכה,
או שאני יכולה ללכת לחדר ואם אני בסיטואציה שאני לא יכולה לצאת לעיניני פתאום, אני תמיד יכולה להגיד שאני חייבת לשירותים....
ואז אני יכולה לעצום עיינים, לקחת כמה נשימות וממש להגיד לעצמי ככה במילים ממש,
כאילו שאני מדברת לילדה חמודה שבא לי לעזור לה, שאני רואה שכואב, עצוב, מעליב, קנאה, כעס או כל רגש אחר שעולה,
ושזה ממש בסדר, ושאני ממש חמודה שזה מה שאני מרגישה ושזה מה שאני יכולה עכשיו,
ולהגיד את זה שוב ושוב עד שמשהו מתרכך ואפשר לנשום שוב והאדום הזה של הרגש מתבהר מעט,
וזה לא שהכעס או העלבון עוברים מיד אבל פתאום יותר קל לי לנשום ופתאום אני לא צריכה להתפוצץ החוצה
ואז אם הצלחתי לתת לי מקום אז ניסים גלויים קורים, כשאני חוזרת לסיטואציה כבר אין צורך לדון בענין,
אפשר להרפות, גם האחר נרגע בינתיים וגם הוא יכול להרפות,
ואז אם מרפים פתאום אפשר לחזור לשיגרה, מתאפשרת התקרבות, נעימות, מילה טובה ואפשר לנשום,
יש שיגידו שזה ויתור לעצמי ואני אומרת זה לא ויתור זה אהבה לעצמי,
זה לראות אותי ואת מה שאני צריכה ואז לאט לאט אני יכולה פתאום לראות אחרים ואת מה שהם צריכים
ואז לפעמים אני לא רואה אותי, אבל אז אני יכולה להגיד לעצמי שזה בסדר שלא ראיתי אותי ולחזור לראות אותי,
כי אין כעס על זה שלא ראיתי אותי...ואפשר לצאת קצת מהלופ.
ותכלס בואו נאמר שזה לא הגיוני מה שכתבתי, מותר לחשוב ככה, זה בסדר,
אבל מה? הדרך האחרת של שפיטה ביקורת והלקאה עצמית נעימה?
ואם לא אז מה יש להפסיד בלנסות משהו אחר? מקסימום לא יצליח...
ואולי כן?
