האם אפשר לחיות את חיינו בלי להשוות את עצמנו לאחרים?
השבוע צפיתי בטלויזיה, בפרק ההכנה למפגש הזוגות בסדרה "חתונה ממבט ראשון", ומעבר לכך שכמו תמיד נהניתי מאוד, (מתה על התכנית הזאת, גם כשברור לי שזו תכנית טלוויזיה ערוכה שיש מאחוריה שיקולים זרים) מצאתי את עצמי מפליגה במחשבות על הכוח העצום שיש להשוואות שאנחנו עורכים בחיינו.
גם צמד הפסיכולוגים נתן מקום להשפעות האפשריות שיכולות להיות לנטייה האנושית להשוות, והם אפילו הציגו את המפגש העתידי עם שאר הזוגות, ככניסה להיכל מראות שבו יוכל כל זוג לראות את עצמו ולחוות את עצמו בהשוואה לאחרים.
בהמשך הם הכינו כל זוג בנפרד למפגש והציפו את הדברים שהם ככל הנראה יראו ויחוו במפגש עם יתר הזוגות, והעלו דרכי התמודדות עם הסיטואציה כולה. ותוך כדי התכנית חשבתי כמה כוח יש להשוואות שאנחנו עורכים בינינו לבין האחרים, ואיך זה יכול להשפיע על ההרגשה שלנו ועל יכולת התפקוד שלנו בעולם.
כשילדיי היו צעירים ורכים היה לי חשוב כל הזמן לשנן להם: "אף פעם אל תסתכלו על אחרים. תמיד תעשו את הכי טוב שלכם ותשוו את התוצאה רק ביחס לעבר שלכם". רציתי שהמבט שלהם יהיה רק על עצמם, מתוך תקווה שתמיד יראו את עצמם משתפרים ויקבלו מכך כוח וביטחון.
הכוונה שלי הייתה טובה. באותן שנים אני עצמי הייתי עסוקה בהשוואות לאחרים באופן שמילא אותי ספקות לגבי עצמי וייחלתי לכך שהקושי הזה ייחסך מילדיי. אז רציתי.
יש משהו טריקי בהשוואות שאנחנו עורכים בינינו לבין הסובבים אותנו: כשאנחנו יוצאים מהן טוב, זה נותן לנו בוסט של אנרגיה ושמחה ותחושת הישג. אבל... כשרק נדמה לנו שאנחנו בצד ש"פחות" זה מיד מכרסם בדימוי העצמי שלנו, בביטחון העצמי ולפעמים ממש מערער אותנו.
ולמה לא בעצם? הרי כל אחד מאיתנו הוא יחיד ומיוחד, אין שניים דומים. אז איך בכלל אפשר להשוות? זה לא קצת כמו לנסות להשוות בין תפוח לאפרסק?
ועם זאת, במהלך השנים למדתי שאי אפשר להתעלם מהנטייה האנושית להשוות כל הזמן. זה חלק בלתי נפרד מהדרך שלנו ללמוד את העולם ולארגן אותו לעצמנו באופן שנוכל להתנהל בו. אנחנו משווים כדי לבחון ולעבד את המידע, כדי לתייק אותו בזיכרון שלנו ולהסיק ממנו את המסקנות שרלבנטיות לנו ולחיינו. להשוות זה טבע האדם, אנחנו עושים בזה שימוש יומיומי כדי להתבונן במציאות שסביבנו, כדי להסביר לעצמנו תופעות, כדי להביע את דעתנו ועמדותינו, כדי לגבש לעצמנו את ההעדפות שלנו ואת תפיסת העולם שלנו ולא אחת אנחנו נעזרים בהשוואות כשאנחנו נדרשים לקחת החלטות, גם אם זה תוך מאבק עם האינטואיציה שלנו.
ותוך כדי הצפייה בתכנית, ולאור הידיעה שההשוואה היא לעיתים בלתי נמנעת, שאלתי את עצמי איך בכל זאת יכולים להשוות ולהישאר בחיים? ויותר מכך, איך אפשר לוודא שההשוואות יקדמו אותנו ואת היעדים שלנו, ולא חלילה להיפך?
כלומר, איך ניתן מצד אחד לקבל באהבה ובהשלמה את הנטייה האנושית להשוואות, ומצד שני, למנוע מצב שבו ההשוואות מערערות אותנו וסודקות את הביטחון שלנו בעצמנו?
נראה שהמדד פשוט: אם ההשוואה לוקחת אותנו למקום של השראה, התפעלות, למידה של עצמנו ותשוקה לפעול כדי להשתפר, סימן שיש בה פוטנציאל לצמיחה עבורנו.
אם במקום לעורר בנו שאיפה למצוינות, ההשוואה לאחרים מייצרת אצלנו בעיקר מרירות, קנאה ותחרותיות, זה מרמז לנו שאנחנו כנראה מפספסים כאן משהו.
יהיה מי שיאמר: גם תחרותיות מביאה היא להישגים. אמת, אבל המחירים שלה עלולים להיות כבדים. בעוד שהשאיפה למצוינות פועלת בתוכנו כמנוע פנימי ועוצמתי שנועד להוציא מעצמנו את הכי טוב שלנו, תוך חיבור אותנטי ועמוק לרצונות הפנימיים שלנו, קנאה ותחרותיות יכולות להיות עוצמתיות אבל גם הרסניות, בעיקר כי הן נטולות מיקוד פנימי ביעדים ובמטרות שלנו. כאן האדם פועל כשהוא נושא את עיניו החוצה, הוא מאבד קשר עם הבחירות שלו ועם הדרך והקצב הנכונים עבורו לעשות דברים.
למעשה, יש שתי שאלות מפתח שיכוונו אותנו לבחור נכון את ההשוואות שלנו: השאלה הראשונה היא במי אנחנו עסוקים. אם אנחנו עסוקים באחרים, מאמצים אוטומטית את הבחירות שלהם ומנסים להדביק את הקצב שלהם, סימן שהתבלבלנו, מפני שכשאנחנו עסוקים בעצמנו הצעד הבא שלנו יהיה תמיד מה אני יכול לעשות אחרת כדי להשתפר.
השאלה השנייה תהיה עד כמה המסקנה האוטומטית שלנו מההשוואה תהיה שאנחנו טובים יותר, מוצלחים יותר, ראויים יותר. השוואות שתמיד מסתיימות בטפיחה על השכם של עצמנו, יכולות לעתים להצביע על כך שאנחנו עמוק באזור העיוורון שלנו. כשאנחנו ערים למגבלות של נקודת המבט שלנו, אנחנו קצת יותר זהירים (ורחומים), ואנחנו זוכרים שבהיכל המראות כל מבט שלנו על אחרים מלמד אותנו בדרך-כלל גם משהו חשוב מאוד על עצמנו.
והרי ללמוד את עצמנו זה בדיוק הדבר הזה שמראש מניע אותנו להשוות, זוכרים?
והנה חזרנו למבחן המיקוד הפנימי.
בתי תורג'מן - נשים באמצע החיים בתהליכי שינוי וצמיחה