רשלנות רפואית בהיריון: הולדה בעוולה/ עו"ד ליאור וימן
מתי ניתן לתבוע פיצוי על הולדת תינוק עם מום שלא אובחן במהלך ההיריון? כל מה שחשוב שתדעו!
הולדה בעוולה היא אחת מעילות הנזיקין המורכבות ביותר, משפטית ומוסרית, בתחום התביעות בגין רשלנות רפואית בהיריון, שכן במהותה היא עוסקת למעשה בשאלה האם "טוב מותו (של היילוד) מחייו?".
מהי הולדה בעוולה?
הולדה בעוולה היא אחת מעילות התביעה במסגרת תביעות רשלנות רפואית בהיריון, שבמסגרתה תובעים ההורים פיצוי בגין ילד שנולד עם מום שלא התגלה במהלך בדיקות מעקב ההיריון, בגלל התנהלות רשלנות של הצוות הרפואי.
הטענה העיקרית בתביעות מהסוג הזה היא שלולא אותה רשלנות רפואית, המום היה מתגלה עוד במהלך ההיריון וההורים ככל הנראה היו בוחרים להפסיק אותו ולא "נאלצים" להביא לעולם ילד עם מום. טענה זו שזורה כמובן גם בדילמה מוסרית-אתית (ודתית) שכן משמעותה היא שבשל מומיו של היילוד, טוב יותר היה אם לא היה נולד.
לדילמה זו התייחסו פעמים רבות גם בתי המשפט. כך למשל כתבה השופטת מרים נאור בפס"ד ע"א 4960/04: "לא אוכל להימנע מלומר כי קשה, לדעתי, לומר על ילד חסר כף יד (הסובל גם מבעיות נוספות) כי "לידתו בעוולה" וכי "טוב מותו מחייו".
ההבדל בין "הולדה בעוולה" ל"חיים בעוולה"
תביעה בעילת "חיים בעוולה" כבר אינה מקובלת כיום, אך חשוב להכיר אותה ולהבין את ההבדל בינה לבין "הולדה בעוולה":
הפעם הראשונה שבה הכיר בית המשפט העליון בעילת ההולדה בעוולה, הייתה לפני למעלה מ-35 שנה, בפס"ד זייצוב (ע"א 518/82 זייצוב נ' כץ). פס"ד שנחשב עד היום להלכה מכוננת בתחום.
במקרה זה, בגלל ייעוץ גנטי רשלני שניתן לאם בטרם ההריון, לא הופסק ההיריון והילד נולד כשהוא חולה במחלה גנטית קשה. ביהמ"ש קיבל את טענת הרשלנות ופסק פיצויים הן להורים והן לילד. בהחלטה זו קבע למעשה ביהמ"ש העליון הלכה משפטית, שלפיה במקרים של לידת ילד עם מום שקדמה לה התנהגות רשלנית, ניתן להכיר בשתי עילות תביעה נפרדות: עילתם של ההורים (הולדה בעוולה), ועילתו של הילד עצמו (חיים בעוולה).
ניתן לומר כי עילת "חיים בעוולה" היא למעשה פן נוסף של תביעת הולדה בעוולה, שבו התובע הוא היילוד עצמו (בניגוד להולדה בעוולה ששם התובעים הם ההורים).
המחלוקת סביב עילת "חיים בעוולה" החלה כבר בהלכת זייצוב, שם היא הוכרעה לבסוף ע"פ דעת הרוב.
אולם, במהלך השנים שבה ועלתה המחלוקת סביב עילת התביעה של הילד (חיים בעוולה), עד שבשנת 2012 קבע ביהמ"ש העליון הלכה חדשה, "הלכת המר" (ע"א 1326/07 ליאור המר נ' פרופ' עמי עמית) שביטלה את עילת ה"חיים בעוולה" ובמקביל הרחיבה את עילת התביעה של ההורים מכוח "הולדה בעוולה".
כך נימק השופט אליעזר ריבלין את ההחלטה בהלכת המר: "מן הבחינה הנורמטיבית – דומה כי אין זה ראוי שבית המשפט יקבע כי מוטב לו לאדם מסוים, הלוקה במוגבלות בדרגת חומרה מסוימת, כי לא היה נולד. זאת ועוד. לבית המשפט כלל אין את הכלים הדרושים להגיע להכרעה כזו, שהרי בית המשפט נעדר מידע אודות טיבם של אי-החיים ומידע כזה, כמובן, אינו בנמצא... על פי תפיסתנו החברתית, במסגרת אמונתנו המוסרית ומכוח עקרונותינו המשפטיים – הגדרת חייו של אדם בעל מוגבלות כ'נזק' אינה ראויה, אינה מוסרית ואינה אפשרית. היא פוגעת מהותית בעקרון קדושת החיים. הערכת נזקו של אדם בעל מוגבלות – בהשוואה לאפשרות שלא היה נולד כלל או בהשוואה לאדם ללא מוגבלות – היא עצמה פוגעת בערך חייו ובהנחה שאין לסתור אותה, כי ערך חייהם של אנשים עם מוגבלות הוא מוחלט ולא יחסי".
מה ניתן לתבוע היום במסגרת "הולדה בעוולה"?
במקביל לביטול עילת החיים בעוולה, הייתה מטרתה של הלכת המר "לעשות סדר" גם בכל הקשור לקביעת הנזק שמזכה את ההורים בפיצוי ובאופן חישובו.
כך נקבע באשר לאופן חישוב הפיצויים:
אין מקום לפסוק להורים פיצויים בגין ההוצאות הרגילות הכרוכות בגידול ילד בריא, בתקופה שעד הגיעו לגיל הבגרות, אלא יש לפצותם אך ורק בגין ההוצאות העודפות, המיוחדות, שבהן הם נושאים עקב המום המולד.
לאחר הגיעו של הילד לגיל בגרות, יש לפסוק להוריו פיצויים בגין תמיכתם בילדם, אשר בניגוד למקרה הרגיל, תלותו בהם נמשכת עקב נכותו גם בתקופה זו ולמשך כל תוחלת חייו.
מלבד הנזק הכלכלי הכרוך בגידול הילד בשל מוגבלותו, ניתן לפסוק פיצויים בגין נזק לא ממוני כגון כאבם וסבלם של ההורים, אם יוכיחו את קיומו של נזק כזה.
במסגרת תביעת ההורים ניתן לפסוק פיצויים גם בגין פגיעה מהותית באוטונומיה, זאת כאשר יוכחו "נזקים תוצאתיים אמיתיים".
הסוגיה היותר מורכבת נוגעת לקביעת הנזק שמזכה את ההורים בפיצוי:
ע"פ הלכת זייצוב – ההכרה צריכה להתקבל במקרים חריגים שבהם "טוב מותו של היילוד מחייו". אולם גישה זו היא בעייתית כאמור הן בשל שיקולים של מדיניות משפטית והן בשל ההיבטים הערכיים ולכן נדחתה בהלכת המר.
מאידך, גם עמדתו של השופט ברק כי ההכרה צריכה להתקבל במבחן "חיים במום לעומת חיים ללא מום", עוררה קושי משפטי בסוגיית הקשר הסיבתי, שכן הרופא שהתרשל לא גרם למום של היילוד, אלא מנע את הפסקת ההיריון...
בעניין זה נקבע לבסוף בהלכת המר כי שאלת קביעת הנזק (הקשר הסיבתי) תיבחן ע"פ שני קריטריונים:
"מבחן אובייקטיבי" - יש להוכיח כי אילו הובא כל המידע הרפואי הרלוונטי בפני הועדה להפסקת היריון, הייתה הוועדה מאשרת להורים את הפסקתו בהתאם לקריטריונים שקבע משרד הבריאות.
"מבחן סובייקטיבי" - במידה שהוכח הקריטריון הראשון, נדרשים ההורים להוכיח כי אלמלא ההתרשלות הם אכן היו פונים לוועדה להפסקת היריון לשם קבלת האישור.
לסיכום,
אין ספק כי תביעת רשלנות רפואית בעילת הולדה בעוולה, היא תביעה מורכבת ומסובכת מאוד שצריכה לעמוד הן בקריטריונים של תביעות הרשלנות (הוכחת רשלנות, קשר סיבתי בין הנזק לרשלנות), והן בקריטריונים הספציפיים שנקבעו לעניין זה. לכן חשוב מאוד להיוועץ בעו"ד בעל ניסיון ובקיאות בתחום.
עם זאת, חשוב לזכור שהמטרה היא אינה חלילה "לפסול את חייו של אדם עם מום", אלא לפצות את ההורים בגין הנזקים שנגרמו להם בגין אותה רשלנות ובכך להעניק להם סיוע כלכלי שלו הם זקוקים לצורך גידול וטיפול בילד.