אהדה לקבוצת ספורט היא תמיד קשר של דורות. אנחנו אוהדים קבוצת ספורט לא רק כי היא משחקת במקום שבו נולדנו, או בגלל מידת ההצלחה שלה בתקופה שבה אנו גדלים. אנחנו אוהדים קבוצת ספורט בעיקר משום שזאת הקבוצה של אבא שלנו, שאוהד את הקבוצה שאבא שלו אהד – וכך הקשר הדורי של האוהדים עובר מאבא לבן, ובשנים האחרונות לשמחתנו גם בין אמא לבת. האהדה שלנו לקבוצה היא ההיסטוריה שלנו – האישית, המשפחתית והלאומית – ולא סתם, למשל, אחד משירי האוהדים הידועים של הפועל תל־אביב (גילוי נאות: הח"מ אדום) נפתח במילים: "מהיום שבו אני נולדתי, אבא ככה לי אמר, שאני אוהב אותך הפועל, שונא מכבי ובית"ר" (שנאה ספורטיבית כמובן, שבשנים האחרונות התחלפה בקנאה בואכה מבוכה).
אם בעבר יכולנו רק לשמוע סיפורים על העבר של הקבוצה שלנו, או במקרה הטוב להיתקל בתמונת סטילס ישנה ודהויה, הרי שמאז שהאתר הזה קיים אפשר ממש לראות ולהרגיש הכל מקרוב, כאילו אתם יושבים באיצטדיון רמת־גן הישן ליד גולדה מאיר עם עוד 70 אלף איש ב-1956, צופים יחד במשחק ההיסטורי בין נבחרת ישראל לברית־המועצות בתקופת מסך הברזל. או לגלות אירועי ספורט נשכחים שאפילו חובבי ספורט אדוקים כמוני לא היו מודעים כלל לעצם התרחשותם, כמו למשל המשחק של נבחרת ישראל נגד ארסנל האנגלית, או משחק חגיגי מול נבחרת יפן במגרש בראש־העין. אבל לא רק ספורט מקצועני או פופולרי כמו כדורגל וכדורסל תוכלו למצוא בארכיון הנפלא הזה, אלא גם לא מעט סרטי ספורט עממי – שכן התנועה הציונית ניסתה וגם הצליחה לחדש בארץ את יהדות השרירים (בניסיון להתרחק ככל הניתן מדמות היהודי החלש מהגולה). תוכלו למצוא כאן למשל לא מעט סרטים תקופתיים שמתעדים את צליחת הכינרת מהשנים שבהן היא היתה ימה ולא שלולית, לצד סרטונים של ימי ספורט בקיבוצים ובבתי ספר מהתקופה שבה המוטו היה יותר נפש בריאה בגוף בריא ופחות פורטנייט ודוריטוס מול המסך בבית.
רוב הסרטים בארכיון שמורים באיכות מפתיעה. ניתן ללמוד מהם לא רק על ספורט בארץ, אלא גם על ההיסטוריה והחיים בישראל של פעם. גם כשהם מצולמים בשחור־לבן, את/ה מרגיש/ה בהם כל צבע וצבע.
לספורט הישראלי אין לצערנו יותר מדי הישגים מפוארים. למונדיאל הגענו רק פעם אחת אי אז בשנת 1970, כשעדיין שילמו בלירות ושייע פייגנבוים היה חלוץ עם חוש התמצאות ברחבה ולא מאמן "גולסטאר" עם התמצאות ביחסים בין דודו מעפולה לליאון שניידרובסקי. את המדליה האולימפית הראשונה שלנו השגנו רק בשנת 1992, ואנו מצטיינים בעיקר במכות (ג'ודו), בים (גלישה), או במכות בים, כפי שמוכיחים יותר מדי סרטוני ווטסאפ מהשנים האחרונות (שוודאי יוצגו בארכיון סינמטק ירושלים בעתיד הרחוק).
אז אמנם לא היינו וכנראה גם לא נהיה מעצמת ספורט, ואכן נכונה לא פעם הקלישאה שיהודים טובים יותר בלנהל ספורט מאשר ממש לעשות אותו, אבל עדיין תוכלו למצוא כאן חומרים לא פחות ממופלאים ומרגשים – מההיסטוריה הישראלית בכלל וההיסטוריה הספורטיבית בפרט. ואולי אפילו תאתרו את אבא או סבא שלכם ביציע הישן של איצטדיון בלומפילד בתקופה שבה נקרא איצטדיון באסה, אבל היתה בו הרבה שמחה. אז תעשו מתיחות ותתחילו לגלוש.
בעריכת דוד ליפשיץ
