אין דבר שמאפיין את ההומור הישראלי יותר טוב מאשר בדיחות עדות. מאז ומתמיד, כשנפגשו כאן אנשים מפרס, מרוקו, פולין, תימן, רוסיה ועיראק – אי אפשר היה שלא להתחיל לצחוק. כי כששמים יחד כל כך הרבה תרבויות שונות, עם מבטאים, מנהגים ומאכלים משלהם – ברור שמשהו מצחיק ייצא מזה.
כאשר מספרים בדיחות עדות כולנו לוקחים חלק: המרוקאי שמתעצבן מהר, הפולני שאומר ש"לא צריך להפריע", התימני שלא מבזבז שקל, העיראקי שמתקן את כל מה שזז, והפרסי שתמיד מחפש איך לחסוך. כל אחד מקבל באהבה את המקום שלו בצחוק המשותף.
אבל יש משהו יפה בבדיחות האלה – הן אף פעם לא נועדו להעליב. הן דרך חכמה להאיר הבדלים בצורה מצחיקה, להוריד מתחים, ולהרגיש שכולנו בעצם אותו דבר. כי בסופו של דבר, כשמרוקאי, פולני ותימני יושבים יחד וצוחקים – זה כבר לא משנה מי בא מאיפה.
גם בעולם הסטנד-אפ הישראלי בדיחות העדות מככבות בלי הפסקה. אומנים כמו אדיר מילר, שלום אסייג ואסי כהן יודעים לקחת את השוני הקטן בין העדות – ולהפוך אותו למופע גדול של חיבור ואהבה.
כמובן, היום כולם גם מבינים שצריך לדעת מתי ואיך לצחוק. בדיחה טובה על עדה היא כזו שכולם יכולים ליהנות ממנה, גם זה שמספר וגם זה ששומע. בלי להקטין, בלי לזלזל – אלא בדיוק להפך: עם קריצה חמודה שמזכירה כמה כל עדה מוסיפה צבע מיוחד לפסיפס הישראלי.
ובינינו? אין כמו לשמוע חבורה של חברים שמתחילים לספר אחד לשני בדיחות על הבית שגדלו בו, על סבתא שמבשלת על פתיליה ועל אבא שתמיד אומר ש"בזמננו זה לא היה ככה". זה הצחוק הכי אמיתי והכי ישראלי שיש.
אז בפעם הבאה שאתם יושבים עם חברים, תספרו בדיחת עדות טובה. כי לפעמים, דווקא דרך הצחוק – אנחנו הכי מתחברים.