חלק לא מבוטל של מצבו הגופני של אדם הינו תוצאת השפעת מצבו הנפשי. השפעת הנפש על הגוף בולטת ומובחנת יותר בכיוון השלילי. מצב נפשי ירוד הנובע מדיכאון, עצב, תיסכול ממושך או מתח נפשי שלילי, משפיע לרעה כמעט על כל מערכות הגוף האורגניות. רשימת החוליים, שהנפש יכולה להסב לגוף, מדהימה בהיקפה והיא כוללת: החלשת מערכת החיסון הטבעית, לחץ דם גבוה, סוכרת, מחלות לב וכלי דם, מחלות במערכת העיכול, בדרכי הנשימה, בפרקים ובמערכת השרירים, כאבי ראש, מחלות עור, סוגים של סרטן, שפעות ומחלות וירליות, נשירת שיער, השמנת יתר, הרזיית יתר, מחלות פסיכוסומאטיות, מחלות אוטו-אימוניות, הגברת קצב ההזדקנות ועוד. קיימות דרגות ורמות שונות של פגיעה של הנפש בגוף, כאשר הדרגה הגבוהה ביותר ברצף חומרת הפגיעות היא ההתאבדות המודעת.
פגיעת הנפש בנפש
מצב נפשי שלילי אינו מייצר רק חוליים גופניים, אלא יכול גם ליצר גם סימפטומים נפשיים חולניים, כגון: אי שקט, עצבנות, עייפות נפשית כרונית, חוסר ריכוז, בלבול, הפרעות חרדה ואובססיה והתדרדרות בדיכאון ובמתח הנפשי. הנפש יכולה, איפא, לגרום לא רק למחלות פסיכו-סומטיות (הפוגעות בגוף ובסופו של דבר פוגעות גם בה), אלא גם לפגיעות פסיכו-פסיכוטיות, דהיינו פגיעה של הנפש בעצמה. כאשר הנפש נפגעת מסיבה כלשהיא, היא מסוגלת, לעתים, להעצים את הפגיעה ולהעבירה הלאה, הן כלפי הגוף והן כלפי עצמה. אותו מנגנון שגורם לפגיעה הפסיכו-סומאטית יכול לגרום לפגיעות או להפרעות פסיכו-פסיכוטית.
הגורם לתופעה
השאלה המדעית, כיצד יכולה הנפש להשפיע על מערכות גופניות אורגניות כה רבות וכה חשובות ובאופן כל כך מעמיק ומכריע, נמצאת רק בשלבים התחלתיים של מחקר. מבחינה זו אנשי המדע מגששים כיום באפילה במידה רבה. סביר להניח שבאיזה שהוא שלב בעתיד יצליח המדע לפצח את התהליכים המקשרים בין הבעיות הנפשיות לחוליים שהן גורמות ולמצוא את התרופות המתאימות. מעבר לשאלה כיצד, עולה ומתעוררת שאלה אחרת והיא מדוע. מה הסיבה לכך שהנפש פוגעת, באופן כה שלילי ואכזרי, בגוף, המהווה חלק אינטגרלי ממנה, באופן החוזר למעשה אליה ופוגע בה עצמה. מהו הרציונל העומד מאחורי התנהגות "לא הגיונית" זו?
כדי לחפש תשובה לשאלה זו עלינו לשאול שאלה אחרת, לא מה הסיבה לכך, אלא מה המטרה או התכלית שבכך. אם נבחן התנהגות זו של הנפש עפ"י מבחן המטרה, דהיינו לאן היא מובילה בעצם, נגיע בהכרח למסקנה שהיעד של כל ההתנהגות הזו הוא המוות. דהיינו הרצון התת הכרתי למות הוא שגורם לנפש לפגוע בגוף ובעצמה בכל האופנים האפשריים. עפ"י משנתו של זיגמונד פרויד בנפש האדם מובנים, הן הדחף להרס עצמי ולמוות והן יצר החיים המנוגד.
ההגיון שברצון התת הכרתי למות
הדחף להרס עצמי ולמוות, או במילים אחרות הרצון למות, הקיים בכל אדם, נראה כחלק לא הגיוני ומיותר בנפש. ואולם במחשבה מעמיקה יותר נראה כי מרכיב זה נחוץ וחיוני ביותר לקיום אורח חיים נורמלי ולרצון לחיות ולהנות. הרצון למות, כאשר הוא קיים במינון נמוך, נכון ומתאים, מאפשר לנו כבני אדם (וגם לבעלי החיים) לעשות פעולות שיש בהן סיכון לחיינו, מה עוד שבכל פעולה כרוך סיכון כלשהו לחיים. בלעדי דחף זה מטוסים לא היו מומצאים, אנשים לא היו טסים במטוסים ולא היו נוסעים במכוניות. אנשים היו פוחדים לעשות כל דבר שיש בו שמץ של סיכון לחייהם, כולל אפילו הליכה ברחוב. ספורט ובודאי ספורט אתגרי, לא היו קיימים. גם דברים שליליים כמו מלחמות לא היו קיימות. רצון תת הכרתי למות במינון נכון ובאיזון מתאים עם יצר הקיום החזק הרבה יותר, מאפשר לנו לחיות, להנות מהחיים וליטול סיכונים מחושבים והוא גם מקל עלינו את המחשבה על המוות הבלתי נמנע בסופו של דבר.
האיזון הנכון בין שני היצרים המנוגדים
על פי רוב הרצון לחיות ולהנות מהחיים קיים, כאמור, במינון הרבה יותר גבוה מהרצון למות והוא מדכא ומרסן את הרצון למות באופן שיוצר איזון בריא ונכון ביניהם. איזון זה מתקיים כל עוד אדם חי חיים תקינים ונורמליים. ואולם כאשר רע לאדם מבחינה נפשית, נוצרות נסיבות הגורמות לדחף למות לגדול ולפרוח. האיזון הנכון מופר ונוצר קונפליקט תת הכרתי בין הרצונות השונים. הדחף לחיות גובר, לכאורה, על הדחף למות, ואולם זה האחרון מוצא לו דרכים אחרות "לחבל" בחיים ע"י פגיעה איטית וכואבת במערכות הגוף-נפש השונות.
פגיעה נפשית טראומתית
הפרת האיזון בין שני היצרים יכולה להתרחש, באופן זמני, כאשר לאחריה חוזר המצב לקדמותו, ללא כל נזק, והיא יכולה להיות מתמשכת ואפילו כרונית, ולגרום, כאמור, לחוליים גופניים ברמות קושי שונות ולפגיעות נפשיות בדרגות שונות עד כדי פחדים, חרדות ופגיעה באישיות.
פגיעה נפשית אקוטית וחריפה הנגרמת ע"י טראומה נפשית חד פעמית קשה, בעקבות היחשפות לסכנה קיומית, יכולה לגרום להפרה פתאומית חמורה וחדה של האיזון הקיים בין שני היצרים התת הכרתיים ולעורר קונפליקטים פנימיים קשים בלתי מודעים ביניהם. כתוצאה מכך עלולה להגרם פגיעה נפשית כרונית בצורת הפרעת דחק פוסט טראומתית. גם הפרעה כזו הינה מסוג של פגיעת הנפש בנפש (פסיכו-פסיכוטית) והיא מתרחשת יותר אצל אנשים שמלכתחילה המערך הנפשי שלהם היה יותר חלש, דהיינו האיזון בין שני הדחפים אצלם הופר, או היה על סף הפרה, עוד לפני כן.
לא כל מפגש עם המוות עלול להפר את האיזון בין יצר החיים ויצר המוות ולעורר הפרעה כזו. אנשים שעברו מוות קליני וחזרו לחיות לא סבלו מהפרעה פוסט טראומתית כלשהי. זאת מאחר שלא נאלצו להתמודד עם הקונפליקט התת הכרתי בין יצר החיים ויצר המוות, אלא עקפו אותו.
