מפגש ראשון עם ההגה בצד השני
ביום שבו לקחתי את הרכב הראשון שלי ביפן, מצאתי את עצמי עומד מול הגה בצד ימין של הרכב ונועץ מבט מבולבל בהילוכים שבצד שמאל. המראות נראו הפוכות, הרחוב היה שקט מדי, והרמזור פשוט עמד שם ולא זז. זו הייתה אחת הפעמים הראשונות בטיול שבו הרגשתי זר באמת. המוכר בדלפק ההשכרה היה מנומס כמעט עד כאב, אבל מה שאני הייתי צריך באותו רגע היה מישהו שיראה לי איך יוצאים מהחניון.
בישראל אני רגיל לרדת לכביש עם ביטחון, לדעת איפה אני נמצא ולאן אני נוסע. אבל ביפן שום דבר לא הרגיש מובן מאליו. אפילו לא תמרור עצור. דווקא מתוך זה התחילה להיווצר חוויה שונה, אינטימית, של חיפוש ושל קבלה. לא תמיד הבנתי את הדרך, אבל התחלתי להבין משהו עליי בתוך הדרך הזו.
ברכב, במיוחד כשנוסעים לבד או בזוג, יש מרחב למחשבה. הכביש מתפתל, הנוף משתנה, והשקט שנשבר מדי פעם בקול של מערכת ניווט יפנית, מזכיר לך שאתה לא באמת שולט בדבר. זה היה חידוש מרענן. במובן מסוים, זו הייתה ההתחלה של למידה אמיתית. לא רק על תרבות אחרת, אלא גם על המקום שבו אני פוגש את עצמי מחדש, מחוץ לאוטומט.
הכנה מנטלית וטכנית לנהיגה בארץ זרה
אחד הדברים שהכי עוזרים לחוויה כמו נהיגה ביפן הוא ההכנה המוקדמת. מעבר לרישיון בינלאומי ובדיקה בסיסית של חוקי תנועה, יש משהו חשוב עוד יותר וזה להבין מה באמת מחכה לך שם. תמרורים שונים, אגרות כביש דיגיטליות, מנהרות בלי קצה, תחנות דלק שמופעלות מהשמיים כמעט, ותרבות נהיגה כל כך שונה מהישראלית עד שקשה להסביר את זה למי שלא חווה את זה בעצמו.
בערבים שלפני הטיסה ישבתי מול מפות, קראתי המלצות וחיפשתי מידע. בתוך כל זה, אחד המקורות שהכי עזרו לי היה אתר בשם "לישראלים", שמותאם במיוחד למטיילים מישראל, ומרכז מידע על השכרת רכב ביפן. האתר הזה הציע לי לא רק הסברים טכניים, אלא גם טיפים שבאמת שווים זהב. איך לבחור רכב לפי האזור שאליו נוסעים, אילו ביטוחים חשובים, איך מזהים תחנות טעינה אם לוקחים רכב היברידי, ואיך מתמודדים עם שלטי אזהרה שאתה לא באמת מבין.
מה שיפה באתר כזה זה שהוא מדבר בגובה העיניים. אין שם מונחים מקצועיים שמרחיקים אותך, אלא ניסיון אמיתי להנגיש את החוויה. בזכותו ידעתי למה לצפות, איך לתכנן את המסלול שלי כך שיתאים לקצב שלי, ולא פחות חשוב, איפה לעצור בדרך בלי לפספס פנינות חבויות. זה חסך לי הרבה תסכול, אבל יותר מזה, זה חיזק את תחושת הביטחון ברגעים של אי ודאות.
חוויות בלתי צפויות על הכביש
אחת ההפתעות הגדולות ביותר הייתה המפגש עם העיירות הקטנות שבדרך. כשלוקחים רכבת ביפן, הכל מאוד מדויק ונוח, אבל גם מוגבל. אתה מגיע מהנקודה שבה אתה אמור להתחיל, לנקודה שנחשבת שווה עצירה, ואז חוזר. אבל עם רכב שכור פתאום אתה מגלה את יפן שבין לבין. העצים המשתנים בגובה, דוכני הדרך המאולתרים שמוכרים תותים מתוקים כמו שלא טעמתי מעולם, ותחנות עצירה על הרים שמהן אפשר לראות אגם בלי שם.
היו רגעים של בלבול. פעם אחת לקחתי מסלול שעבר בכביש אגרה מבודד, כשמתחיל להחשיך ואין נפש חיה באופק. באותו ערב הבנתי לראשונה איך זה מרגיש להסתמך לגמרי על אינסטינקטים, ולסמוך על כך שבסוף אגיע. רכב ביפן הוא לא רק כלי תחבורה. הוא מרחב של בין לבין, של המתנה, של סקרנות, ושל פגיעות מסוימת שגם היא חלק מהחוויה.
היפנים אולי לא מצפים ממך להבין הכל, אבל הם כן מעריכים את המאמץ. כשהלכתי לאיבוד ונכנסתי לתחנת דלק לבקש עזרה, לא רק שעזרו לי למצוא את הדרך, אלא גם הביאו לי תה חם ולחצו לי יד כשיצאתי. זה סוג הרגעים שאתה זוכר הרבה אחרי שהחזרת את הרכב לסוכנות.
איך הרכב הפך לחלק מהמסע האישי שלי
בסופו של דבר, לא באתי ליפן בשביל לנהוג. באתי כדי להרגיש משהו אחר. אבל דווקא הנהיגה, הרגעים הארוכים שבהם הייתי לבד עם מחשבותיי, איפשרו לי להוריד הילוך גם בתודעה. לראשונה מזה הרבה זמן לא הייתה לי ברירה אלא להיות נוכח. בלי הסחות, בלי מסכים, רק דרך נפתחת וכל מיני החלטות קטנות בדרך.
העובדה שבחרתי לשכור רכב במקום להסתפק בתחבורה הציבורית שינתה את כל אופי הטיול. זה איפשר לי לגלות את יפן דרך העורקים הפחות מוכרים שלה. לסטות מהתכנון, לעצור כשבא לי, להחנות ליד חוף קטן ולהקשיב לרוח. לא הייתי מגלה את המקומות האלה לעולם אם לא הייתי בוחר בדרך שפחות הולכים בה.
זו לא חוויה שמתאימה לכל אחד. יש בה אתגרים, חוסר ודאות, ודורשת אורך רוח. אבל אם אתם מטיילים שרוצים לגעת בטיול קצת אחרת, הרכב יכול להפוך להרבה יותר ממוביל. הוא הופך להיות חלק מהנרטיב שלכם. כלי דרכו תרגישו, תתמודדו, תתבלבלו וגם תתרגשו.
היום, כשאני חושב על הנהיגה ההיא בפוקואוקה, אני כבר לא זוכר את ההילוכים ההפוכים. אני זוכר את התחושה הזאת של החופש. חופש לנוע בקצב שלי, לטעות, לתקן, ולהרגיש פתאום שגם בתוך אי הוודאות – אני לגמרי במקום הנכון.
