יפן היתה עבורי תמיד כמו ספר שאני פותח שוב ושוב ומגלה בו פרק שלא שמתי לב אליו. אף ביקור לא היה דומה לקודמו. בכל פעם שהגעתי הרגשתי כאילו אני מצטרף אל סיפור ארוך ומתמשך שלא מפסיק להשתנות. בפעם הראשונה זו היתה ההתאהבות הראשונית שהקיפה אותי במפגש עם סדר מפתיע, אסתטיקה מחושבת ומפגשים אנושיים שגרמו לי להבין שיש כאן עולם שלם שנבנה על התבוננות בפרטים קטנים. בפעם השנייה כבר חזרתי עם ביטחון אחר. ידעתי מה לצפות וקיבלתי את יפן בצורה פתוחה יותר שנגעה בי בעומקים שלא הרגשתי בביקור הראשון. ובכל זאת למרות שני ביקורים משמעותיים הרגשתי שמשהו עדיין חסר כדי להבין את המדינה הזו באמת.
הביקור השלישי התחיל משאלה פנימית. רציתי לחזור ליפן אך לא עוד כמי שרודף אחרי נקודות חובה במדריך תיירים. ביקשתי מסע שירגיש אישי. מסע שבו אוכל להוריד הילוך ולפגוש צדדים רכים יותר של המדינה. התלבטתי מתי לטוס משום שידעתי שהעונות ביפן משנות לחלוטין את אופי הטיול. כבר ראיתי את האביב על פריחתו וגם את הקיץ העמוס שקיבל אותי בחום כבד. חיפשתי משהו אחר. משהו שיאפשר לי לגעת ברגעים עדינים יותר. מתוך החיפוש הזה התחיל להתחדד לי הרעיון לחזור דווקא בסתיו.
בשלב תכנון הנסיעה מצאתי את עצמי גולש בין מקורות שונים ושואל אנשים שחיים ביפן על ההמלצות שלהם. במקרה הגעתי לאתר שנקרא "לישראלים", בו מצאתי מידע בהיר ופשוט על עונות מומלצות ליפן, ועל המקומות המתאימים ביותר לכל תקופה. מעבר לפרטים הטכניים של מזג אוויר ואירועים קיבלתי תחושה שהסתיו לא רק יפה אלא גם נעים יותר לתנועה. הוא מאפשר לטייל באזורים הרריים בלי לחות מעיקה ובלי המון מבקרים. ההבנה הזו פתחה לי את הדלת להחלטה שהמסע השלישי שלי יהיה מסע של שלכת. החלטה שהתגלתה כנקודת מפנה של ממש.
הביקור הראשון חיפוש אחר הרושם הראשוני
הטיול הראשון שלי ליפן התרחש באביב. התרגשתי מכל דבר שראיתי משום שכל פרט היה חדש. הרחובות הנקיים של טוקיו נראו לי כמו תפאורה של סרט. האנשים שנעו במהירות מדודה סביבי גרמו לי לחוש שאני אורח בעולם שפועל על קודים בלתי נראים. בעיניים של תייר מתחיל קשה להבין מה מאחורי ההתנהגות המנומסת או איך לקרוא את מחוות הגוף. הייתי עסוק בהדבקת קצב. עברתי ממקדש למגדל תצפית ומהעיר הגדולה אל כפרי מסורת כאילו אני מסמן וי על כל אתר שלמדתי עליו בבית.
החוויה הזו היתה עוצמתית אך גם מהירה מדי. בתחושת בטן ידעתי שאני מפספס משהו. אני רואה את יפן מבחוץ ולא מבפנים. היה בי רצון שהמסע הבא יאפשר לי מעט יותר נשימה. ידעתי שאחזור אך לא היה לי ברור מתי. הסתכלתי על התמונות אחרי שחזרתי לארץ והרגשתי שהן יפות אך חסרות רגש אישי. יפן לא נכנסה אלי עדיין באופן עמוק. היא רק הציגה את עצמה. הרגשתי שאני רוצה מפגש נוסף כדי להפוך אותה מסיפור יפה לזיכרון חי.
הטיול הראשון היה בעיקר התבוננות. ישיבה על ספסל בפארק באמצע טוקיו גרמה לי להבין שיש כאן משהו שליו ומדויק שנמצא ממש מתחת לפני השטח. אבל כדי לחוות אותו באמת הבנתי שאצטרך זמן והיכרות מחודשת. הרושם הראשוני היה חשוב אך עדיין לא מספיק.
הביקור השני ניסיון להבין את התרבות מבפנים
כשחזרתי ליפן בפעם השנייה הרגשתי שאני כבר מגיע עם בסיס. העובדה שהכרתי את המקומות המרכזיים אפשרה לי לבחור אחרת. החלטתי להאט. לא לרוץ בין אתרים אלא להשקיע זמן במרחבים שמהם נמשכתי כבר בביקור הראשון. ביליתי ימים שלמים בשוטטות רגלית. עצרתי בבתי קפה קטנים בשכונות שלא מוזכרות במדריכים. דיברתי עם אנשים ברחוב ושאלתי שאלות שהעזו לצאת ממני רק בזכות ההיכרות הראשונית שכבר היתה לי.
בפעם הזאת גם נחשפתי למשמעות של העונות ביפן. הייתי שם בקיץ והלחות הכבדה הפכה כל הליכה קצרה לאתגר. ראיתי כיצד המקומיים מתמודדים עם החום בעזרת מאווררים קטנים ושתייה מתוקה ומרעננת. החוויה הזו עוררה בי סקרנות לגבי שאר עונות השנה. הבנתי שהעונה אינה רק רקע אלא חלק מהחוויה. השילוב בין מזג אוויר לתרבות לוקח את אותו מקום ומעניק לו אופי אחר לגמרי.
הביקור השני העמיק את הקשר שלי ליפן. הוא נתן לי לחוות את האנושיות שמאחורי הסדר המוקפד. התחברתי לאנשים שאירחו אותי בחיוך ולתנועה השקטה של הרחובות. ועדיין הרגשתי שיש עוד רובד אחד שלא נגעתי בו. משהו שמתעורר דווקא בימים של שינוי טבע. חיפשתי הזדמנות לחזור ולהפוך את ההיכרות הזאת לעמוקה יותר.
הביקור השלישי חוויית הסתיו
כשהגעתי לסתיו היפני הבנתי סוף סוף מהו החיבור שחיפשתי. יפן קיבלה אותי בצבעים רכים. אדומים כתומים וצהובים עטפו כל רחוב ומקדש. האוויר היה צלול והרגשתי שאני יכול להלך בנחת בלי התנגדות של חום או קור קיצוני. הלכתי בשבילי יער ליד נארה וחשבתי לעצמי שמעולם לא ראיתי נוף שמרגיש כל כך חי למרות שהוא נמצא בשלב של נשירה. הסתיו היפני יוצר אווירה של התבוננות פנימית שממשיכה ללוות אותי גם אחרי שחזרתי.
בימים הראשונים ביליתי שעות ארוכות בגנים מסורתיים. עצים בגוונים משתנים הציפו את השבילים בעלים שנפלו ברכות. האנשים סביבי צילמו בעיקר בשקט. לא היה לחץ לא היה דוחק ולא היה צורך למהר לשום מקום. הרגשתי שהזמן עצמו נע בקצב אחר. כאילו המדינה מזמינה אותך לנשום יחד איתה. חוויה כזו לא הרגשתי באף עונה אחרת. אולי משום שהרגע הזה של שינוי בין חום לקור מעורר משהו גם בתוכי.
אחת החוויות הזכורות לי היתה ישיבה על ספסל עץ במקדש עתיק בקיוטו. שמעתי את רחשי העלים ואת צעדיהם של המבקרים מתערבבים ברוח קרירה. התבוננתי בנזיר שעמד מול נר קטן והרגשתי שהוא חלק מהנוף בדיוק כמו העץ שאחריו. הסתיו איפשר לי להרגיש שהזמן מאט ושאפשר להקשיב ליפן ולא רק לראות אותה. הבנתי שזו היתה העונה שחיפשתי כבר בשני הביקורים הקודמים מבלי לדעת זאת.
כשסיימתי את המסע השלישי שלי הרגשתי שלראשונה אני נוסע מיפן ולא רק חוזר ממנה. הסתיו העניק לי פרק חדש בסיפור האישי שלי עם המדינה הזו. פרק שמחובר ליופי הטבעי שלה ולרגישות האנושית שמלווה כל מפגש בה. הבנתי מדוע רבים רואים בסתיו זמן אידיאלי לטיול. עבורי זו היתה הזדמנות לראות את יפן לא כאתר תיירות אלא כמקום חי ונושם שמזמין אותך לגעת בו מתוך שקט.
