עולם של סמלים
האדם מעצב את עולמו על ידי סמלים
ד"ר יעקב רוב
אין בני האנוש חיים בעולם הטבע בלבד, אלא בעולם של רשת סמלים שמייצרים את המורכבות של המחשבה והניסיון האנושי – סוגיה זו פנים רבות לה.
ככלל, אני מזדהה עם טיעוניו של ארנסט קסירר, הפילוסוף היהודי (1945-1874), שעסק רבות בפילוסופיה של הצורות הסימבוליות. בכתביו, "הפילוסופיה של הצורות הסמליות" ו"מסה על האדם", טוען קסירר כי המציאות האובייקטיבית היא פרי העקרונות האפריוריים של ההכרה. השפה המדוברת מתפקדת כשפה שנייה המשמשת לתקשורת חיצונית בלבד, ולא כשפה "טבעית". לשפה או למילים, אם כתובות או אם מדוברות, אין תפקיד בתהליך החשיבה שלי. הישויות הנפשיות שמשמשות כמרכיבים בחשיבה הן סימנים או תמונות ברורות יותר או פחות, הניתנים לשכפול ולשילוב באופן רצוני. משחקי השילוב הללו הם המאפיין המרכזי של מחשבה פורה, עוד לפני כל קשר להבניה לוגית במילים או בסימנים כלשהם שניתן למסור לאחרים.
אין האדם יכול להימלט מן ההישג שאליו הגיע. אין לו אלא לקבל את תנאי חייו הוא. הוא אינו חי עוד בעולם הטבע בלבד, אלא בעולם של סמלים. הלשון, המיתוס, האומנות והדת הם חלקיו של עולם זה. הם החוטים השונים הטווים את רשת הסמלים, את הקורים הסבוכים של הניסיון האנושי. כל התקדמות במחשבת האדם ובניסיונו משפרת ומשכללת רשת זו. אין אדם יכול עוד לעמוד במישרין מול הממשות; למעשה, הוא אינו יכול לראותה פנים אל פנים. דומה שהממשות הטבעית פוחתת כל אימת שהפעילות הסמלית של האדם עולה.
במקום לעסוק בדברים כשהם לעצמם, האדם, במובן מסוים, משוחח עם עצמו בקביעות. עד כדי כך עטף עצמו בצורות לשון, בדימויי אומנות, בסמלי מיתוס או בטקסי דת, עד שאין ביכולתו לראות או לדעת דבר, אלא בחציצת מתווך מלאכותי זה. אחד הוא מצבו בסְפֵרה העיונית והמעשית. אפילו בספֵרת המעשה אין האדם חי בעולם של עובדות מוצקות או בהתאם לצרכיו או לתשוקותיו המיידיים. הוא חי בתוך ריגושיו הדמיוניים, בתקוות ובחששות, באשליות ובאכזבות, בדמיונות ובחלומות. "'לא הדברים הם מפריעים לאדם ומפחידים אותו, אלא דעותיו והרהוריו עליהם', אומר אפיקטטוס", טוען קסירר.
כמו קנט, קסירר סבור גם הוא שהעולם אינו ניתן לאדם, אלא הוא, האדם, מעצב אותו על ידי סמלים. שלוש מערכות הסמלים – מיתוס, לשון ומדע – מתווכות ועם זאת חוצצות בין האדם לבין העולם. לדעתו, מיתוס אינו ניתן להערכה אינטלקטואלית. כלומר זו צורת הבעה העומדת כולה ברשות עצמה, והיא שונה מן ההבעה המדעית והפילוסופית. המיתוס הוא בבחינת אובייקטיבציה של ההתנגשות בין הדימויים הראשוניים העולים ישירות ממעמקי רוח האדם ובין דימויי העולם הממשי, היינו עולם הניסיון. זהו כעין עימות של "ההבעה הטהורה" עם ההתרשמות הנגזרת מן הניסיון. כאשר גובר העולם החיצוני בצורה בלתי אמצעית, מתלבשת התחושה הסובייקטיבית בצורות אובייקטיביות המתייצבות מול התודעה בדמות אל, דמון או סתם סמל.
לדעתי, מבחינה אונטולוגית או מטאפיזית בלבד יקשה מאוד להפריך את העובדה שהתרבויות האנושיות הן הטרוגניות בהתייחס למבנים המיוחדים של שלל הצורות הסמליות השונות: המיתוס, הלשון, האומנות, הדת, ההיסטוריה והמדע. אין אחדות פונקציונאלית מחייבת שיסודותיה יהיו אחידים ועשויים ממין אחד, אלא אולי דווקא טוב יותר למחקר הפילוסופי שהחלקים של הפונקציונאליות יהיו רבי-פנים ורבי-מימושים עם ניגודים שידורו בכפיפה דיאלקטית אחת. לכן לא יעלה בידינו להוכיח כי צורות וסמלים הינם בעלי אחדות פנימית.
אפשר לתאר את התרבות האנושית בכללותה כתהליך השתחררות הדרגתית של האדם. מהאומנות, כמו מהמדע, שואב כל אדם כוח כדי להקים עולם אידיאלי משלו. הפילוסופיה אינה יכולה לוותר על חיפושיה אחר אחדות יסודית בעולם אידיאלי זה, אך אין היא מערבבת את התחומים בין אחדות זו ובין פשטות. אי-אפשר להתמודד עם הניגודים אצל האדם וליצור מכנה משותף. ריבוי ושוני אינם מלמדים על אי-התלכדות וחוסר הרמוניה. כל הפונקציות האלה משלימות זו את זו וכל אחת מהן פותחת אופק חדש ומגלה פן חדש של האנושות. יוצא הדופן נמצא בהרמוניה עם עצמו בלבד.
האדם, לפי קסירר, הוא "חיה סימבולית" – בעוד שחיות תופסות את עולמן באמצעות אינסטינקט, האדם התבוני בונה את עולמו באמצעות מבנים סמליים. קסירר ממשיך את הפילוסופיה של קנט הטוענת שהאדם אינו מסוגל לתפוס את העולם כפי שהוא, אלא דרך מערכת של קטגוריות. הקטגוריות עוברות אצל קסירר למערכות סימבוליות של לשון (שפה), מדע או אומנות.
נוי פנחס (2008) טוען כי גם התפישה של הפסיכואנליזה כמדע מפרש אך לא מסביר, פותרת למעשה את רוב הבעיות של הפילוסופיות באשר לעובדה כי משמעות מועברת באמצעות סיגנלים, סימנים או סמלים. המשמעות היא הקשר בין הסימן או הסמל לבין המייצג הנפשי של המסומן או המסומל הצמוד, לדוגמה: המשמעות הבלתי מודעת של טיפול בכדורים תיתפש אצל האדם כסיבה לכך שהזניח את עצמו.
אסיים בציטוט מחיבורו של קסירר: "אפשר לתאר את התרבות האנושית בכללותה כתהליך ההשתחררות ההדרגתית של האדם. הלשון, האומנות, הדת והמדע הם שלבים בתהליך זה. בכל אלה חושף ומגלה האדם כוח חדש, כוח להקים עולם משלו, עולם 'אידיאלי'. הפילוסופיה אינה יכולה לוותר על חיפושיה אחרי אחדות יסודית בעולם אידיאלי זה. אך אין היא מערבבת את התחומים בין אחדות זו ובין פשטות. אין היא מתעלמת מן התופעות של מתח וחיכוך, מן הניגודים וההתמודדות בין כוחותיו השונים של האדם. את כל אלה אין להעמיד על מכנה משותף. הם נוטים לכיוונים שונים ונשמעים לעקרונות שונים. אולם ריבוי זה ושוני זה אינם מלמדים על אי-התלכדות וחוסר הרמוניה. כל הפונקציות האלה משלימות זו את זו השלמה גמורה. כל אחת מהן פותחת אופק חדש ומגלה צד חדש של האנושות. יוצא הדופן נמצא בהרמוניה עם עצמו. הניגודים אינם מוציאים זה את זה, אלא תלויים זה בזה: 'הרמוניה תוך ניגודים היא דוגמת הקשת והנבל'".
