יש אנשים שיודעים בדיוק לאן הם הולכים בכל רגע. אני לא אחד מהם. כשיצאתי לדרך אל מרוקו חשבתי שהפעם אנסה להתנהג כמו מטייל מאורגן, כזה שמסמן וי על תחנות ומתקדם לפי תוכנית מסודרת. אבל כבר בשלב ההכנות הרגשתי שהמסלול שאני כותב לעצמי נמתח כמו חוט שאינו באמת שייך לי. חיפשתי השראה שתיתן לי ביטחון ובמהלך החיפושים הגעתי לאתר בשם "לישראלים" שבו יש מידע על מרוקו למטייל. גיליתי שם מידע נגיש שגרם לי להבין שאפשר להגיע מוכנים, אבל גם להשאיר מקום להפתעה.
עם הזמן התחלתי להבין שהטיסה הקרובה היא לא רק טיול למרוקו. היא בעיקר הזדמנות ללכת לאיבוד במובן הטוב של המילה. תחושת הבטן שאמרה לי להרפות החלה להתגבר, וככל שהעמקתי בקריאה ובהכנה הרגשתי שפחות חשוב לדעת הכל מראש ויותר חשוב לאפשר לעצמי לנשום.
המחשבה על ללכת לאיבוד לא תמיד פשוטה. במיוחד למי שאוהב להרגיש בשליטה. אבל משהו בי משך למרחבים הפתוחים ולסמטאות המתפתלות של מרקש ושל פס. הרגשתי ששם אולי אוכל למצוא תשובות שאינן כתובות באף מדריך.
יום לפני הטיסה ישבתי מול התיק הפתוח וחשבתי כמה מעט צריך כדי להרגיש חופשי. לא ידעתי אם אחזור עם סיפורים גדולים או רק עם שקט. אבל ידעתי שזה הולך להיות מסע שמתחיל בדיוק בנקודה שבה מפסיקים לנסות לשלוט בכל פרט.
הרגע שבו הולכים לאיבוד באמת
הפעם הראשונה שבה באמת הלכתי לאיבוד הייתה בשוק של מרקש. הצבעים, הריחות והקולות עטפו אותי מכל כיוון והקואורדינטות במוח שלי הפכו למשהו עמום. ניסיתי לעקוב אחרי סימנים מוכרים אבל מהר מאוד הבנתי שאין טעם. דווקא ברגע הזה התחלתי ליהנות.
התחושה הראשונית הייתה של בלבול. ברחוב שאיני מכיר אנשים סביבי זזו בקצב משלהם ואני רק ניסיתי להבין לאן לפנות. אבל אחרי כמה דקות הגיע שקט פנימי מוזר. פתאום מגננה הפכה לפתיחות וסקרנות. במקום לחפש את הדרך החוצה התחלתי לשאול את עצמי לאן השוק רוצה לקחת אותי.
פגשתי סוחר שהציע לי תה. לא תכננתי לשבת ולא תכננתי לקנות דבר. ובכל זאת התיישבתי. דיברנו על המשפחה שלו, על החום של הקיץ, על תיירים שמאבדים דרך ועל העובדה שאיבוד זמני יכול להיות מתנה. הרגשתי שאני לא צריך למהר לשום מקום.
כשיצאתי מהחנות גיליתי שהשמש כבר נוטה מערבה. עדיין לא ידעתי היכן אני אבל ידעתי שהחוויה שנעה בין אובדן כיוון למציאת משמעות היא הסיבה שהגעתי בכלל. פתאום הבנתי שלפעמים צריך לאפשר לעולם להוביל ושלא כל דרך צריכה להיות ישרה וברורה.
מפגשים שמתרחשים רק מחוץ למסלול
יום אחר כך יצאתי אל הרי האטלס. רציתי לנשום אוויר אחר. ההרים התגלו כמקום שבו גם אם לא הולכים לאיבוד בפועל עדיין מרגישים שיש משהו בלתי מוגדר באופק. התחלתי לצעוד בשביל שסומן כקל יחסית אבל בתוך זמן קצר מצאתי את עצמי מוותר על הסימון ופונה בעקבות שביל צר בין סלעים.
במהלך ההליכה פגשתי נער מקומי שהזמין אותי להצטרף אליו אל הכפר. לא תכננתי לבקר בכפר ולא ידעתי מה מצפה לי שם. אבל משהו במפגש עורר בי תחושת אמון. הלכנו יחד במשך כחצי שעה ושוחחנו על החיים שלו ועל שלי. גיליתי שיש פשטות שמופיעה רק כשלא מנסים להחזיק בכל התוכנית המקורית.
בבית שבו ביקרתי הוגש לי לחם טרי שנאפה באותו בוקר. ישבנו סביב שולחן עץ ישן בעוד הרוח נושבת מבחוץ. הרגשתי שאני חלק מסיפור שאינו שלי אבל באותו רגע אני קשור אליו בעדינות. רגעים כאלה התרחשו רק כי אפשרתי לעצמי לטייל ללא מסגרת נוקשה.
כשעזבתי את הכפר והתחלתי לחזור אל הדרך הראשית הבנתי שהמפגשים היפים ביותר בטיול היו אלה שלא יכולתי לתכנן. כל אחד מהם היה תזכורת לכך שהחיים מלאים בהזדמנויות שמחכות שנרפה מעט ונפסיק לחפש את הדרך המדויקת.
החזרה הביתה עם פרספקטיבה אחרת
כשחזרתי ממרוקו הרגשתי שאני חוזר עם משהו שאי אפשר להכניס למזוודה. למדתי שאיבוד דרך אינו כישלון אלא חלק אינטגרלי מהמסע. הוא פותח דלתות שלא היינו חושבים לפתוח. הוא מרכך את הצורך לדעת הכל מראש ונותן מקום להפתעות שמעשירות את הנפש.
בימים הראשונים אחרי החזרה עדיין יכולתי לשמוע בראש את קולות השוק ואת רשרוש הרוח במדבר. המשכתי לחשוב על האנשים שפגשתי ועל החיוכים שקיבלתי. כל מפגש לימד אותי שיעור קטן על זרימה ועל יכולת לקבל את הרגע כפי שהוא.
הבנתי שגם בחיי היום יום אפשר לבחור באותה גישה. לא חייבים לתכנן כל צעד. אפשר להשאיר חלונות פתוחים לדברים שאינם צפויים. לפעמים הדרך שנפתחת בלי מאמץ מובילה למקומות טובים יותר מאלה שתכננו בקפידה.
מאז אני מזכיר לעצמי שללכת לאיבוד הוא לא מעשה חד פעמי של טיול. זה תרגול של אמון בעולם ושל חופש פנימי. מרוקו הייתה רק הזירה שבה למדתי את זה. אבל הלקח האמיתי הוא שהחופש הזה זמין בכל יום אם רק זזים קצת הצידה מהשביל המוכר.
