כשהחלטתי לנסוע למרוקו לא דמיינתי שהטיול הזה ישפיע עלי הרבה מעבר למה שמצפים מחופשה רגילה. חשבתי שאנוח מעט ואחזור לשגרה אבל מהרגע שהתיישבתי עם כוס תה נענע על גג ריאד קטן במדינה העתיקה הבנתי שמשהו אחר עומד לקרות. החום הרך של הכוס בידיים והריח המתקתק של הנענע יצרו עבורי סוג של עצירה שלא חוויתי זמן רב.
כבר בארץ חיפשתי מידע על מרוקו, ונכנסתי לאתר בשם "לישראלים", שם מצאתי המלצות על דברים שכדאי לעשות במרקש. בין היתר קיבלתי שם המלצה על ריאד ייחודי, שביקור בו הפך לרגע המשמעותי הראשון במסע הפנימי שלי. זה היה המקום שבו נולדו כמה הרגלים קטנים שליוו אותי מאז ועד היום.
להתחיל את הבוקר ללא ריצה
במשך שנים התרגלתי להתחיל כל בוקר בתחושה שאני כבר מאחר. הדופק עולה עוד לפני שאני מספיק לפתוח את העיניים והמחשבות רצות מהר יותר מהשעון. במרקש קרה משהו אחר. באותו בוקר על הגג כשהעיר עדיין התעוררה לאט והקולות מבחוץ נשמעו רכים יותר הרגשתי שאין שום צורך למהר.
ברגע הזה בחרתי לנסות להתחיל את היום בקצב אחר. במקום לקפוץ למשימות עצרתי לרגע והבטתי סביב. שמתי לב לצבעים שעל הקירות ולתנועה האיטית של האנשים ברחוב. ההבנה שלא הכל צריך לקרות מיד צמצמה את הלחץ הפנימי שלי והכניסה בי שקט שלא הכרתי.
אחרי שחזרתי הביתה התחלתי ליישם את זה ביומיום. אני קם ועוצר לרגע לפני שמתחיל את היום. לפעמים זו דקה של נשימה או שתיים של שתיית קפה בלי מסכים. גיליתי שזה משנה לגמרי את האופן שבו היום מתגלגל ומפנה לי מקום להיות נוכח יותר בתוך עצמי.
עם הזמן זה הפך להרגל קבוע. המחשבה שאם אתחיל לאט אפסיד משהו נעלמה. במקום זה הגיעו תחושת יציבות וקצת יותר נחת שנשארות איתי הרבה מעבר לשעות הבוקר.
להקשיב באמת לשיחות
במרקש פגשתי אנשים רבים שהתנהלו ברוגע ובפתיחות. בכל מפגש הרגשתי שהם באמת מקשיבים. לא מציצים בטלפון ולא מחכים לתורם לדבר. פשוט נוכחים. רגע אחד זכור במיוחד. שוחחתי עם בעל ריאד מקומי והוא סיפר לי על המשפחה שלו ועל החיים בעיר. הוא דיבר לאט ובחיוך ואני הרגשתי לראשונה זה זמן רב שאני באמת שומע אדם אחר.
אחרי אותה שיחה הבנתי שאני נוטה לקטוע אנשים בלי לשים לב או לחשוב כבר על התגובה שלי בזמן שהם מדברים. הגילוי הזה גרם לי לרצות לשנות. רציתי להיות כמו האנשים שפגשתי שם שמהם קיבלתי תחושה שהם איתך בכל מילה.
כשחזרתי הביתה התחלתי לתרגל הקשבה אמיתית. להניח את הטלפון בצד לא לנסות לפתור הכל מיד ולא למהר להגיב. בהתחלה זה היה מאתגר כי הראש התרגל לקפוץ קדימה אבל עם הזמן הצלחתי להתמסר לשיחה עצמה.
ככל שהמשכתי לתרגל זה הפך קל יותר. גיליתי ששיחות עומק הפכו שכיחות יותר וגם מערכות היחסים שלי התחזקו. למדתי שהקשבה אמיתית לא רק מקרבת אלא גם מעניקה תחושת חיבור שלא הרגשתי שנים.
לשחרר שליטה במצבים לא צפויים
מי שטייל במרקש יודע שלא הכל מתנהל לפי תוכנית. הזמנה יכולה להתבלבל נהג יכול לפנות לכיוון אחר ושוק הומה יכול לבלבל גם את הנווטים הטובים ביותר. בהתחלה זה גרם לי לתסכול כי אני רגיל לתכנן דברים עד לפרט האחרון אבל העיר הזו מלמדת משהו אחר.
היה יום שבו תכננתי מסלול מסודר ואז גיליתי שהמדרחוב סגור לשיפוצים. במקום להתעצבן בחרתי לזרום ופניתי לרחוב צדדי. שם מצאתי בית קפה קטן שבו ביליתי שעה בדיוק כפי שהייתי צריך בלי לדעת מראש שזה מה שיקרה. זה היה רגע שהראה לי שבמקומות לא מתוכננים מסתתרות לא פעם הפתעות טובות.
אימצתי את זה גם בחיים האישיים. החלטתי לאפשר לדברים להתגלגל לפעמים בלי להילחם בכל סטייה מהתוכנית. זה יצר יותר קלילות ופחות לחץ. ככל שאפשרתי לעצמי לשחרר התגלו לי הזדמנויות שלא הייתי מבחין בהן קודם.
עם הזמן גיליתי שזה משפר את תחושת הביטחון שלי. לא משום שאני בשליטה מלאה אלא משום שאני יודע שגם אם משהו לא יקרה בדיוק כפי שתכננתי אוכל להתמודד איתו ולמצוא מסלול אחר.
להקדיש זמן לדברים קטנים שמזכירים לי לנשום
כוס תה נענע הפכה עבורי לסמל של עצירה ורוגע. במרקש כל כוס שהוגשה לי לוותה בריטואל קטן שדרש ממני לעצור. היצמדות פשוטה לרגע. בהתחלה חשבתי שזה רק חלק מהתרבות אבל בהמשך הבנתי שזה כלי נפלא לעצירת מרוץ המחשבות.
כשחזרתי הביתה קניתי כלי להכנת תה נענע והפכתי את הטקס לפינה אישית שלי. לא משנה כמה היום עמוס כשאני מוזג מים לקנקן אני מרגיש שהזמן מאט. הטעם מוכר והריח מזכיר לי את הרחובות הצבעוניים והחיים של מרקש.
הרגעים הקטנים האלו חיברו אותי מחדש לעצמי. הם מזכירים לי לקחת הפסקה ולהתבונן על מה שקורה מסביב. למדתי שלא צריך שעות שלמות בשביל רגע של שקט לפעמים די בכמה דקות כדי לשנות תחושה של יום שלם.
עם הזמן גם אנשים סביבי שמו לב לשינוי. שאלו איך אני נשאר רגוע יותר מבעבר ולאט לאט הבנתי שמה שהתחיל מכוס תה פשוטה הפך להרגל משמעותי שמשפיע עלי גם בבית וגם בעבודה.
להיות נוכח בחוויה בלי לנסות לתעד כל רגע
במרקש הרגשתי צורך מתמיד לשלוף את המצלמה כדי לתפוס כל צבע ורגע מיוחד. אבל באמצע אחד הרחובות באמצע הצעקות של הסוחרים ומול משחקים של אור וצל הבנתי שאני מתרחק מהחוויה עצמה. שמתי את המצלמה בצד ופשוט הייתי שם.
זה הרגיש כמו מתנה אמיתית. בלי לתעד הכל הצלחתי לקלוט פרטים שלא שמתי לב אליהם קודם. מצאתי את עצמי מסתכל על האנשים סביבי על הילדים ששיחקו על הריחות שעלו מהבסטות ועל המוזיקה שהתערבבה באוויר.
כשחזרתי הביתה ניסיתי ליישם את זה גם בחיי היום יום. פחות תמונות אוטומטיות יותר נוכחות במפגשים משפחתיים בטיולים קרובים ואפילו בארוחות פשוטות בבית. גיליתי שכשהטיעוד מפנה את מקומו לנוכחות נוצרים זיכרונות חזקים בהרבה.
בהדרגה הרגשתי פחות צורך להוכיח שקרה משהו ויותר רצון להיות בו באופן מלא. זה הפך לדרך חיים שמזכירה לי בכל רגע לעצור להביט ולהרגיש ולא רק לתעד.
