זה התחיל בארוחת ערב אצל ההורים. סבתא שלי, שמוצאה ממרוקו, סיפרה בפעם המי-יודע-כמה על החנות של סבא ברבאט. היא תיארה איך בתור ילדה, עוד לפני שעלו לארץ, הייתה עוזרת לו לסדר את הפירות בדוכן ויושבת לצפות בעוברים והשבים. זה היה הרגע שבו החלטתי לקחת את הסיפורים האלו ולעבור דרכם בעצמי. קניתי כרטיס טיסה, לא למרקש ולא לפס, אלא דווקא לרבאט – עיר שלא הרבה מדברים עליה, אבל בשבילי הייתה נקודת התחלה.
כשהגעתי, לא חיפשתי רק אתרים מפורסמים אלא את הסמטאות, השווקים, הבתים הישנים – כל מה שיכול להזכיר לי את התיאורים של סבתא. מצאתי את עצמי הולך ברחובות מדינה, הרובע העתיק של רבאט, מנסה לדמיין איך נראו החיים שם אז. בין הסמטאות והחנויות, התחילו לעלות שאלות – לא רק איפה סבא גר, אלא איך הוא הרגיש כשהיה שם. פתאום זה הפך ממסע גיאוגרפי למסע רגשי.
המדינה, קסבת אל-אודאיה ובית הכנסת שמסתתר בפינה
התחנה הראשונה שלי הייתה המדינה – הלב ההיסטורי של העיר. היא קטנה יותר מהמדינות בערים אחרות במרוקו, אבל שומרת על אותנטיות. לא מצועצעת, לא מלאה בדוכני תיירים מזויפים, אלא פשוטה. הסתובבתי בין החנויות, עצרתי לקנות תה נענע מאישה מבוגרת שישבה ליד סלסלות רקומות. היא שאלה אותי בצרפתית אם אני מקומי. חייכתי ועניתי שאני רק מחפש משהו ישן מהעבר שלי.
בהמשך היום הגעתי לקסבת אל-אודאיה – מבצר עתיק עם מבוך של בתים צבועים כחול-לבן ונוף מדהים לנהר בורגרג. שם פגשתי את עבדאללה, מדריך מקומי שראה אותי מצלם וביקש להראות לי פינה מיוחדת. עלינו יחד לגג של בית ישן, ומולנו נפתח הים האטלנטי. עבדאללה סיפר שהקסבה שימשה בעבר כבסיס של שודדי ים – סיפור שלא ידעתי בכלל. הוא גם הוסיף שבמקום פועלת היום קהילה קטנה של אמנים.
ביום אחר, בעזרת המלצה שקראתי מראש, הגעתי לבית כנסת קטן וחבוי, לא רחוק משוק האומנים. המקום היה שקט מאוד, כמעט נסתר, אבל פתוח למבקרים. בפנים ישב איש מבוגר בשם דוד, שומר המקום. הוא זיהה מיד שאני מישראל, והזמין אותי לשבת איתו. במשך שעה שלמה הוא סיפר על משפחות יהודיות שחיו ברבאט עד שנות השבעים, איך שמרו על קשר עם השכנים המוסלמים, ואיך כיום המקום משמש כעדות חיה למה שהיה.
מפגש עם תרבות עכשווית והחיים שממשיכים בעיר
מעבר לנקודות ההיסטוריות, רציתי גם להבין איך נראים החיים היום בעיר. גיליתי שלמרות שמדובר בבירה אדמיניסטרטיבית, רבאט מצליחה לשלב מסורת עם מודרנה בצורה טבעית. ביקרתי במוזיאון מוחמד השישי לאמנות מודרנית – בניין מרשים מבחוץ ועמוס עבודות מקוריות מבפנים. שם פגשתי קבוצת סטודנטים צעירים ששיתפו אותי בפרויקט אמנות שהם מציגים על זהות מרוקאית חדשה. שיחה איתם פתחה לי עיניים – הם מדברים על מרוקו בגאווה, אבל גם שואלים שאלות קשות על עבר, חופש ובחירה.
בערב, מצאתי את עצמי בקפה מרגוזה, מקום פופולרי בקרב צעירים. הזמנתי קוסקוס צמחוני ויצא ששתפתי שולחן עם שני מקומיים, אחד מהם מהנדס והשני עיתונאי. אחרי שיחה של עשרים דקות כבר הרגשתי שאנחנו חברים. הם שאלו על ישראל, סיפרו על החיים ברבאט, ושניהם הסכימו שלמרות ההבדלים – האנשים דומים יותר ממה שנדמה.
תכנון חכם עוזר להיפתח לחוויות
לפני שנסעתי, ידעתי שאני לא רוצה לטייל בעיוורון, אבל גם לא עם רשימה נוקשה של יעדים. חיפשתי מקור מידע נוח ומדויק, ודרך אתר בשם "לישראלים" מצאתי המלצות מצוינות על טיול ברבאט, כולל אזורים פחות מתויירים ובתי אוכל מקומיים. זה עזר לי להבין איפה אפשר למצוא שקט, איפה כדאי להסתובב בערב, ואיך להגיע למקומות שפחות מגיעים אליהם תיירים מזדמנים.
היתרון בתכנון כזה הוא שלא הרגשתי שאני רודף אחרי דברים, אלא נותן לעצמי לשהות ולהיות נוכח. זה מה שאיפשר לי לדבר עם אנשים, לעצור ליד מקום לא מתוכנן, ולגלות אוצרות קטנים כמו חנות ספרים יד שנייה עם עותקים ישנים בצרפתית וספרי לימוד בעברית משנות החמישים.
מה שהשארתי מאחור ומה שלקחתי איתי
כשעזבתי את רבאט, לא לקחתי איתי מזכרות אלא שמות. שמות של אנשים שפגשתי, של רחובות ששמעתי עליהם מסבתא, של מקומות שבהם ישבתי וחלמתי. רבאט לא הייתה עבורי יעד תיירותי – היא הייתה גשר. גשר בין דור לדור, בין שפה לשפה, בין סיפור למציאות.
החוויה הזו נתנה לי לא רק הבנה טובה יותר של שורשים משפחתיים, אלא גם זווית חדשה על מה זה להיות אורח בעולם. לפעמים מספיק להקשיב, לשאול, לא לרוץ – כדי שהעיר תגלה לך את סודותיה. רבאט עשתה את זה בעדינות, לאט, ולגמרי בדרכה.
