הצורך בשליטה והפחד ממה שלא צפוי
תמיד הייתי מהאנשים שמתכננים הכל עד הפרט האחרון. לפני כל נסיעה הייתי בונה מסלול מדויק לפי ימים, שעות, תחבורה, מקומות לינה ומסעדות מומלצות. אפילו את זמני המנוחה הייתי מקצה מראש. הרגשתי שאם אני שולט בלו"ז, אני שולט בחוויה כולה. שום דבר לא יפתיע אותי, ושום דבר לא יתפקשש. כך לפחות חשבתי.
במשך שנים האמנתי שתכנון מדוקדק הוא ערובה להצלחה. אם אכין את הקרקע כמו שצריך, החיים יתנהלו לפי הציפיות שלי. אבל כמו שאנחנו יודעים, החיים לא תמיד עובדים לפי תוכניות. ועדיין, בכל פעם שמשהו השתבש, הייתי חווה תסכול גדול, כעס, ואפילו תחושת כישלון. זה לא קרה רק בטיולים, אלא גם בעבודה, בזוגיות ובכל תחום שבו ניסיתי לשלוט בכל משתנה.
כשהתחלתי לתכנן את הטיול לפנמה, נפלתי לאותם דפוסים מוכרים. ניסיתי לקרוא כל בלוג, לראות כל סרטון, להבין את כל ההמלצות האפשריות. שאלתי את עצמי גם האם פנמה בטוחה לישראלים, ובאחד החיפושים הגעתי לאתר “לישראלים” שממש עשה לי סדר בראש והרגיע אותי. אבל הפעם, משהו בי כבר הרגיש עייף מהמרדף אחרי השלמות. עמוק בפנים, הבנתי שאני צריך הפסקה מהשליטה הזאת, גם אם לא ידעתי עדיין איך בדיוק עושים את זה.
החוויה ששברה את התוכנית ופתחה את הלב
ביום השני בטיול, התכנון היה פשוט. לקום מוקדם, לקחת מעבורת, ולצאת ליום טיול באיים של ארכיפלג בוקאס דל טורו. הכל היה מוכן, כולל כרטיסים מודפסים ומאורגנים מראש. אבל אז, בלי שום התראה מוקדמת, התחיל גשם טרופי כבד שלא הפסיק שעות. כל ההפלגות בוטלו. המסלול שתכננתי ירד לטמיון.
התגובה האוטומטית שלי הייתה תסכול. הרגשתי שהטיול נהרס, שהזמן מתבזבז, שהכל מתפרק. אבל אחרי שעה של בהייה בגשם וניסיון נואש למצוא תחליפים, משהו בי נשבר. או אולי השתחרר. אמרתי לעצמי שאולי זה הזמן לנסות משהו אחר. לא לתקן, לא לחפש פתרון, אלא פשוט להיות.
מצאתי את עצמי יושב בקפה קטן מול החוף, מדבר עם זוג מקומי על החיים בפנמה, שותה קפה שחור ומתבונן בים האפור. זו הייתה הפעם הראשונה זה הרבה זמן שפשוט נתתי לדברים לקרות. בלי לחץ להספיק, בלי צורך "לנצל את הזמן", בלי שיפוט. והדבר המפתיע היה שזה הרגיש... טוב. אפילו מאוד.
אותו יום שנחשב בתחילה ל"מבוזבז" הפך לאחד הזכורים ביותר מהטיול. לא בגלל מה שעשיתי, אלא בגלל מה שלא עשיתי. בגלל שאפשרתי לעצמי להיות במקום מבלי לנסות לשנות אותו.
להתיידד עם חוסר הוודאות במקום להילחם בו
בהמשך הטיול, החלטתי במודע להרפות קצת מהתכנון. השארתי ימים פתוחים, לא הזמנתי הכל מראש, ואפילו אפשרתי לעצמי ללכת לאיבוד ברחובות של קאסקו וייחו. בכל פעם שקרה משהו שלא תוכנן, כמו אוטובוס שהתעכב או מקום לינה שהתברר כפחות מוצלח, ניסיתי לא להגיב מיד. לעצור, לנשום, ולשאול את עצמי איך אני יכול לגלות סקרנות במקום שיפוט.
מה שמדהים הוא שחוסר הוודאות, שבעבר היה גורם לי חרדה, התחיל לעורר בי עניין. גיליתי שמאחורי כל תקרית "שיצאה משליטה" מסתתר פוטנציאל לגילוי חדש. כמו למשל כשפספסתי טיול מודרך ונאלצתי להצטרף לקבוצה אחרת, שהובילה אותי לשיחה מרתקת עם מטיילים מדרום אמריקה ולהיכרות עם מדריך שלא הייתי פוגש בדרך אחרת.
התחלתי להבין שחוסר ודאות הוא לא אויב. הוא פשוט שפה אחרת של החיים, אחת שאם לומדים להקשיב לה, היא מגלה דברים שלא ניתן לתכנן מראש. התחלתי לראות את כל החוויות האלה כהרפתקאות קטנות. גם כשמשהו לא הסתדר, זה היה כמו אתגר במשחק. ואיכשהו, זה הפך את הכל לפחות מאיים.
לשחרר זה לא לוותר, זה לסמוך
לפעמים אנשים חושבים שלהרפות מהשליטה זה אומר להיות פאסיבי, לא לתכנן כלום, או לוותר על מטרות. אבל בשבילי, הטיול הזה הוכיח שלשחרר זה לא להרים ידיים. זה לסמוך. לסמוך על עצמי שאדע להתמודד. לסמוך על המציאות שלא הכל חייב להיות בשליטתי כדי שזה יצליח.
אחת הדוגמאות הבולטות לכך הייתה כשיצאתי למסלול רגלי בג'ונגלים של בוקטה עם מדריך מקומי. לא היה לי מושג מה מחכה לי בדרך. לא הייתה קליטה, לא הייתה לי מפה, ולא ידעתי מה אורכו של המסלול בדיוק. אבל הרגשתי בטוח כי סמכתי על האדם שמולי, ובעיקר על עצמי שאוכל להיות נוכח ולחוות את הדרך כפי שהיא.
כשהצלחתי באמת לשחרר, הרגשתי חופשי יותר. לא רק בטיול, אלא גם בתוכי. פחות צורך לרדוף אחרי מושלמות, יותר קבלה של מי שאני ושל מה שמגיע. זה השפיע גם על ההתנהלות שלי בבית אחרי החזרה. פחות הצמדות ללוחות זמנים, יותר גמישות ופתיחות לשינויים.
החיים לא מתנהלים לפי תסריט, וטוב שכך
הטיול לפנמה לא היה מושלם, אבל הוא היה אמיתי. הוא היה מלא ברגעים של הפתעה, בלבולים, שינויים לא צפויים, וגם בשקט פנימי שלא חוויתי הרבה זמן. החזרה ממנו לא סימנה סוף לתהליך, אלא התחלה של גישה חדשה.
מאז, כשאני ניצב מול מצב לא מתוכנן או שינוי פתאומי, אני משתדל לזכור את אותו בוקר גשום בפנמה. להזכיר לעצמי שלפעמים דווקא הרגעים שלא תכננו הם אלו שמובילים אותנו לתובנות הגדולות ביותר. ולפעמים, פשוט צריך לעצור, לשתות קפה, ולתת לדברים להתפתח בלי להילחם בהם.
כי כן, החיים, כמו טיול טוב, אף פעם לא מתנהלים בדיוק לפי התסריט. וטוב שכך.
