ההחלטה לצאת לבד לנסיעה
זה התחיל ממקום שקט מאוד בתוכי. לא היה שם משבר, לא פרידה, לא שינוי דרמטי. פשוט הרגשתי שאני צריך אוויר. הרבה אוויר. משהו בי משך אותי החוצה מהשגרה, מהמסכים, מהישיבות והדדליינים. התחלתי לבדוק לאן אפשר לטוס בלי שזו תהיה עוד חופשה רגילה. ואז פתאום קפצה לי פנמה. לא קוסטה ריקה, לא מקסיקו. דווקא פנמה. מדינה שאין לי מושג מה יש בה חוץ מתעלה.
ההחלטה לנסוע לבד לא הייתה ברורה מאליה. מעולם לא טסתי סולו. אפילו לא לסוף שבוע באירופה. תמיד היה איתי מישהו לחלוק איתו את החוויה, מישהו לדבר איתו בשדה התעופה, מישהו לשים עליו עין בתור לדרכון. אבל הפעם זה היה רק אני. זה הלחיץ אותי יותר ממה שהייתי מוכן להודות, אבל ידעתי שזה הפחד שאני צריך לבדוק מקרוב.
בהתחלה חשבתי להתחיל מהעיר ולהישאר באזור המוכר. אבל ככל שקראתי יותר, הבנתי שהלב שלי נמצא בג'ונגל. ביערות הגשם, בציפורים האקזוטיות, בקולות הלא צפויים של הטבע. וזה כבר הפך לסיפור אחר. לא רק טיול סולו, אלא טיול סולו למקום פראי ולא מתויר במיוחד. זה הרגיש גדול עליי, וזה בדיוק מה ששכנע אותי ללכת על זה.
הכנות שעושות הבדל
הפחדים הכי גדולים שלי לא היו מהפנתרים או הנחשים, אלא מדברים הרבה יותר קטנים ויומיומיים. מה יקרה אם אאבד את הטלפון ואין קליטה, מה אם אקבל חום גבוה ואין רופא בסביבה, או מה אם אתקע באיזה כפר קטן בלי לדעת מילה בספרדית. ככל שהתאריך התקרב, הראש התמלא בתסריטים לא נעימים, ובשלב מסוים הבנתי שאם אני לא עושה סדר בדברים, אני פשוט לא אעלה על המטוס. במקום לנסות להתעלם מהחששות, החלטתי לפרק אותם אחד אחד.
הנושא הבריאותי היה הראשון שטיפלתי בו ברצינות. ידעתי שפנמה נחשבת ליעד טרופי בחלקים מסוימים שלה, אבל לא היה לי ברור מה באמת נדרש ממטייל שמגיע לשם לבד. תוך כדי חיפושים ברשת וניסיון להבין אילו חיסונים באמת רלוונטיים עבורי, הגעתי במקרה לעמוד באתר בשם "לישראלים", שעזר לי לעשות סדר בנושא של חיסונים לפנמה, ולהבין מה חשוב לבדוק לדעת לפני הטיסה. קבעתי תור במרפאת מטיילים, שאלתי לא מעט שאלות, וקיבלתי המלצות ברורות לגבי חיסונים כמו צהבת A, טיפוס הבטן וחידוש טטנוס.
מעבר לעניין הרפואי, עצם זה שטיפלתי בנושא מראש נתן לי תחושת רוגע. הידיעה שעשיתי את כל הבדיקות, שהתחסנתי בהתאם, ושאני לא מגיע לשטח בחוסר אחריות, הורידה ממני שכבה של לחץ. זה אולי נשמע טכני, אבל ברגעים כאלה מבינים שבריאות היא חלק מהחוויה, לא משהו נפרד ממנה. הרגשתי שאני לוקח את עצמי ברצינות, וזה השפיע גם על שאר ההכנות.
במקביל התחלתי להכין את עצמי לדברים הקטנים. למדתי ספרדית בסיסית דרך אפליקציה, כמה דקות כל ערב, רק כדי לא להרגיש אבוד לגמרי. סידרתי ביטוח רפואי מקיף, צילמתי מסמכים חשובים, ושמרתי עותקים בענן. ככל שסימנתי לעצמי וי על עוד סעיף, הביטחון עלה. לא כי ידעתי מה הולך לקרות, אלא כי ידעתי שעשיתי כל מה שאפשר כדי להיות מוכן.
הרגעים הראשונים בשטח
כשהגעתי לפנמה סיטי, עוד לא הרגשתי את הג'ונגל. זו הייתה עיר מודרנית, אפילו מפתיעה ביופיה. אבל כבר מהיום השני עליתי על אוטובוס לכיוון בוקטה, עיירה קטנה ליד הרי הגעש, ומשם המשכתי לעומק. המעבר החד מהעיר לרחבי הטבע הרגיש לי כמו קפיצה למים קרים. פתאום אין שלטים באנגלית, אין רמזורים מסודרים, והקליטה מתחילה להיעלם. זה הרגע שבו הפחדים חוזרים לבקר.
היום הראשון בג'ונגל היה פשוט מוזר. לא ידעתי איך לאכול, מתי ללכת לישון, מה לעשות עם עצמי. הייתי עם קבוצה קטנה של מטיילים, אבל אף אחד מהם לא דיבר את השפה שלי. אז הייתי חייב להסתגל. בהתחלה פשוט הקשבתי. נתתי לעצמי להיות נוכח, לא לרוץ לחפש קליטה או לבדוק התראות. הטלפון הפך למצלמה בלבד, וזה שחרר אותי.
ככל שהימים עברו, התחלתי להרגיש בבית. בג'ונגל יש קצב אחר, והגוף מסתנכרן איתו. קמים מוקדם עם האור, הולכים הרבה ברגל, אוכלים פשוט. גם המחשבות משתנות. אם ביום הראשון פחדתי להישאר לבד, ביום השלישי כבר מצאתי את עצמי יושב שעה לבד ליד נחל, פשוט מביט. זה נשמע קלישאה, אבל באמת שמעתי פתאום את הקול הפנימי שלי, בלי רעש רקע.
מה שלמדתי על עצמי
הטיול הזה לא הפך אותי למישהו אחר. לא חזרתי פתאום נזיר רוחני או הרפתקן בלי פחד. אבל למדתי שאני הרבה יותר מסוגל ממה שחשבתי. שאני יכול להיות לבד, לשאול שאלות, לטעות, לא להבין. למדתי לבטוח בזרים, לשאול עזרה, ולא לחשוש ממה יגידו עליי.
למדתי גם שהכנה היא לא רק אקט טכני, היא חלק מהחוויה. עצם זה שלקחתי אחריות על הבריאות שלי, דאגתי לחיסונים מראש, בדקתי איפה נמצאת המרפאה הקרובה בכל אזור שבו ביקרתי, גרם לי להרגיש בשליטה. זה הפך אותי למטייל אחראי יותר, אבל גם רגוע יותר. ברגע שאתה יודע שעשית את כל מה שאתה יכול כדי לדאוג לעצמך, קל יותר לשחרר וליהנות מהרגע.
ואולי הכי חשוב, למדתי להיות סבלני. לא רק לאחרים, אלא לעצמי. להבין שגם אם אני לא יודע הכל, זה בסדר. שגם אם טעיתי בדרך, לא נורא. שכל יום מביא איתו משהו חדש, ואם אני פתוח לזה, אני אמצא את הדרך.
החזרה הביתה עם עיניים אחרות
כשחזרתי לארץ, לקח לי זמן להסתגל. שוב אורות, שוב מסכים, שוב קצב אחר. אבל נשארה בי תחושת שקט פנימי. מין ידיעה שאני יכול להתמודד עם הלא נודע, גם כשהוא מפחיד. שהפחד הוא לא אויב, אלא סימן לזה שאני יוצא מאזור הנוחות שלי.
אני לא יודע מתי אסע שוב לבד, ואולי בפעם הבאה זה יהיה מקום אחר לגמרי. אבל אני יודע שכבר אין לי את אותו החשש. אני יודע שאם אצליח להקשיב למה שאני צריך, להתכונן כמו שצריך, ולתת לעצמי את הזמן – אני אצליח.
אז אם אתה שוקל לטוס לבד, במיוחד למקום כמו פנמה, אני יכול רק להמליץ. תבדוק חיסונים, תלמד כמה מילים, תכין את עצמך – אבל אז פשוט תצא. תצא לדרך. כי לפעמים, הדרך הכי טובה להתמודד עם הלא נודע היא פשוט לצעוד לתוכו.
