הכול מתחיל בזיכרון של תבשיל
כל החיים שלי אני זוכר את הריח הזה. תבשיל שמתבשל על הכיריים של סבתא, ערבוב של עגבניות, פפריקה, שום ושמן זית. ריח שממלא את הבית ומחזיר אותי תמיד לילדות. אני לא יודע אם זה היה טעים במיוחד במונחים קולינריים מחמירים, אבל מבחינתי זה היה האוכל הכי טוב בעולם. כזה שטומן בתוכו אהבה, שייכות, ומקום בטוח.
למרות שעם השנים למדתי לבשל בעצמי, עברתי כמה דירות, טיילתי בעולם, ואף פעם לא הצלחתי לשחזר את הטעם המדויק ההוא. תמיד היה חסר משהו. אולי המרכיב הסודי היה סבתא בעצמה.
כשטסתי לפנמה לא חשבתי שאמצא שם משהו שיחזיר אותי לריחות ההם. נסעתי כי רציתי קצת חופש, הרפתקה, שינוי. אבל כמו שקורה לפעמים בטיולים, מבלי לתכנן, אתה נוגע דווקא במה שאתה הכי מתגעגע אליו.
המפגש עם האוכל המקומי היה מפתיע. לא רק בגלל הטעמים אלא בעיקר בגלל התחושות שהוא עורר בי. זה לא היה אותו תבשיל, אבל הייתה בו אותה נשמה. אותה פשטות, אותה חמימות של בית.
הנחיתה בפנמה והביס הראשון
עוד בשלב התכנון ניסיתי להבין את זמן הטיסה לפנמה, ובמקרה הגעתי לאתר בשם "לישראלים" שאמנם ממש עזר לי עם השאלה שלי, אבל למרות זאת, הטיסה לפנמה הרגישה ארוכה מאוד, כנראה בגלל שהייתי מלא בציפיות. עליתי על המטוס עם כמה ספרים, אוזניות, ורצון להתנתק. כבר באוויר, כשהגשם ניתז על החלון מעל הים הקריבי, הרגשתי שמשהו משתנה.
הנחיתה בפנמה סיטי הייתה כמו כניסה לעולם אחר. העיר סואנת, צבעונית, חיה. אבל הדבר הראשון שעשיתי אחרי שהתמקמתי במלון היה לרדת לרחוב ולחפש משהו לאכול. לא גוגלתי. לא שאלתי. פשוט נתתי לרחוב להוביל אותי.
הגעתי לדוכן קטן שבו אישה מבוגרת, עם סינר פרחוני, טיגנה משהו שנראה כמו כדורים מוזהבים. הסתבר שאלו היו טורונס, כדורי בננה מטוגנים עם גבינה מלוחה בפנים. קניתי אחד, ואז עוד אחד, ואז הבנתי שהגעתי למקום הנכון.
הטעם היה חדש, שונה, אבל גם מוכר באיזושהי צורה. זה הזכיר לי את הפשטות של המאכלים של סבתא. לא מתוחכם, לא מצועצע, אבל מדויק, חם, עם יד שיודעת מה היא עושה.
טעמים של בית במקומות לא צפויים
במהלך השבועות הבאים נדדתי ברחבי פנמה, מהחופים של בוקאס דל טורו ועד ההרים של בוקטה. בכל מקום חיפשתי את האוכל המקומי. לא מסעדות יוקרה אלא דוכנים קטנים, בתים של מקומיים, שווקים.
בבוקטה פגשתי את לורנה, אישה מקסימה שהזמינה אותי לאכול ארוחת ערב עם המשפחה שלה. על השולחן הונחו כמה קערות: ארוז קון פולו, פאפה ריאנה, וסלט פיקנטי עם מנגו. לא הכרתי אף אחד מהשמות, אבל כבר מהריח ידעתי שזה הולך להיות ערב טוב.
תוך כדי שאכלנו, דיברנו על אוכל, על משפחה, על מסורת. לורנה סיפרה שהיא למדה לבשל מאמא שלה, וגם היא מסרה את המתכונים לבת שלה. שמעתי את אותו סיפור שסבתא שלי הייתה מספרת. על איך פעם הכול היה מתבשל לאט, בלי מד חום ובלי אפליקציות, רק לפי תחושה.
יש משהו מחבר במטבח. הוא עובר שפה, גיל, גבולות. באותו ערב, בבית של לורנה, הרגשתי שוב את אותה תחושת בית, גם מבלי להכיר אף אחד. האוכל עשה את העבודה.
דברים שלמדתי על אוכל, על זיכרון ועל עצמי
אחד הדברים הכי מעניינים במסע הזה היה להבין שהאוכל הוא לא רק מה שיש בצלחת. הוא החוויה שסביבו. הריחות, האנשים, הסיפורים, הדרך בה הוא מוגש.
הבנתי שאני נמשך לטעמים שיש בהם משהו עמוק יותר מאשר רק מרכיבים טובים. אני מחפש את האותנטיות, את הרגש, את התחושה שיש יד אוהבת מאחורי התבשיל. וזה בדיוק מה שמצאתי בפנמה.
זה גרם לי לחשוב על סבתא שלי, על איך היא הייתה מבשלת בשקט, בלי מתכונים, ובלי לצפות למחמאות. פשוט עושה את זה באהבה.
כשחזרתי לארץ, ניסיתי לשחזר את אחד המאכלים של לורנה. זה לא יצא בדיוק אותו דבר, אבל הבת שלי טעמה ואמרה שזה טעים כמו "משהו של פעם". אולי זה אומר שהצלחתי.
אוכל כגשר בין עולמות
המסע שלי לפנמה התחיל מתוך רצון לברוח קצת מהשגרה, אבל הוא נגמר בגילוי מחודש של הבית. לא הבית הפיזי אלא התחושות שמרכיבות אותו.
דרך האוכל המקומי נזכרתי באהבה, בשורשים, ובערך של מסורת. גיליתי שגם בקצה אחר של העולם, אנשים מבשלים באותה כוונה, באותו לב.
הטיסה חזרה הייתה שקטה. לא הרגשתי צורך להספיק עוד משהו. רק לחשוב על כל מה שטעמתי, ראיתי, הרגשתי.
ובסופו של דבר, אולי האוכל לא באמת נועד רק להשביע רעב. אולי הוא נועד להזכיר לנו מי אנחנו, מאיפה באנו, ואיך נוכל להתחבר לאחרים גם מבלי לדבר. רק עם ביס אחד נכון בזמן הנכון.
