ביום השלישי של הטיול שלי בשוויץ, התעוררתי מוקדם בעיירה לוצרן עם תוכנית ברורה. קמתי עם אנרגיות שיא, בדקתי את התחזית, ארזתי תרמילון עם מים, חטיפים, מצלמה, ומטען נייד. היעד שלי היה מסלול הליכה באיזור הר פילאטוס, מסלול שהומלץ לי שוב ושוב על ידי מטיילים ובלוגרים. ירדתי אל התחנה המרכזית, קניתי כרטיס רכבת קטן וידעתי בדיוק לאן אני נוסע. או לפחות כך חשבתי.
הרכבת הייתה שקטה ונקייה, הנוף מחלון הקרון היה מהפנט. אגמים בצבע טורקיז, בתים עם גגות משופעים, עדרי פרות עם פעמונים – הכול נראה לקוח מגלויה. בעודי נהנה מהדרך, שמתי לב פתאום ששלטי התחנות לא תואמים את המסלול שתכננתי. שלפתי את הטלפון, בדקתי את האפליקציה וגיליתי שהעליתי בטעות על רכבת בכיוון ההפוך לגמרי.
ברגע הראשון הייתה בי תחושת לחץ. הרי כל המסלול שלי תוזמן סביב הר פילאטוס, כל היום שלי היה מתוכנן. ניסיתי להבין איפה כדאי לרדת, אבל הקו עבר דרך עיירות קטנות ולא מוכרות. לא הייתה לי ברירה אלא לבחור אחת מהן ולרדת שם. כך מצאתי את עצמי בעיירה בשם ברוניג, שמעולם לא שמעתי עליה לפני כן.
התחלה מהוססת בעיירה לא מתוכננת
ברוניג הייתה כל מה שלא חיפשתי – שקטה מדי, בלי שום שלט באנגלית, עם תחנה קטנה וריקה כמעט לגמרי. כשיצאתי מהתחנה עמדתי כמה רגעים ולא ידעתי מה לעשות. המחשבה הראשונה הייתה למצוא דרך לחזור למסלול המקורי, אבל משהו באוויר הצלול והנוף הסובב גרם לי להאט. החלטתי לקחת נשימה, לא למהר לשום מקום, ולתת צ’אנס למה שיש כאן.
עשיתי סיבוב רגלי קצר וראיתי שבקצה הרחוב יוצא שביל שמטפס בין עצים. לא היה עליו שום סימון רשמי, ולא ראיתי מטיילים בסביבה, אבל הסקרנות התחילה לגבור על חוסר הוודאות. שלפתי את הטלפון כדי לבדוק אם יש בכלל מה לחפש באזור הזה, ובחיפוש מהיר הגעתי לאתר בשם "לישראלים" שמרכז מידע על חופשה בשוויץ, שם מצאתי אזכור לאגם חבוי שנמצא לא רחוק מהעיירה, עם המלצה על תצפית שקטה שאליה מוביל שביל לא מסומן. זה הספיק לי כדי להבין שאני אולי בדיוק במקום הנכון.
התחלתי לטפס. השביל הוביל אותי לתוך יער ירוק וסבוך, כזה שלא מופיע בשום מדריך. אחרי כחצי שעה של הליכה, פתאום היער נפתח וגיליתי תצפית עוצרת נשימה על אגם שנחבא בין ההרים. לא היה שם אף אחד מלבדי. התיישבתי, שלפתי את החטיף מהתיק, ונתתי לרגע לחלחל.
יש רגעים בטיול שבהם אתה מבין שאתה חי. לא כי סימנת וי על עוד יעד מתוכנן, אלא כי משהו בתוכך פשוט נרגע ומתרחב. ככה הרגשתי שם, על הספסל המאולתר מול הנוף הזה. כל התחושות של ההחמצה נעלמו. לא הר פילאטוס, לא הרכבת הלא נכונה – רק אני, השקט, וההרים.
המפגש ששינה את היום כולו
כשירדתי חזרה מהשביל לכיוון העיירה, עברתי ליד מאפייה קטנה שעל החלון שלה היה שלט בכתב יד: “Zopf טרי כל בוקר”. נכנסתי פנימה מתוך סקרנות. אישה מבוגרת, כנראה הבעלים, קיבלה את פניי עם חיוך גדול. היא לא דיברה אנגלית כמעט בכלל, ואני לא דיברתי גרמנית, אבל איכשהו הצלחנו לתקשר.
היא הציעה לי לשבת ולהצטרף לקפה עם עוד כמה מקומיים שישבו שם. תוך רגע מצאתי את עצמי מוקף באנשים חמים, מצחקקים, מסבירים לי על המקום, מראים לי תמונות מהשלג בחורף, ושואלים על ישראל. מישהו אפילו ניגן באקורדיון. הרגשתי שאני מתארח אצל משפחה רחוקה שמעולם לא פגשתי.
כשהם שמעו שאני תייר שהגיע בטעות, הם דווקא פרצו בצחוק. אחד מהם, גבר בשנות החמישים לחייו, אפילו הציע לקחת אותי אחר הצהריים לסיבוב קצר בג'יפ שלו לראות נקודת תצפית נוספת שאינה מופיעה במפות. לא הייתי בטוח אם כדאי, אבל משהו בי בחר לסמוך. זו הייתה החלטה טובה.
איך טעויות יוצרות את הזיכרונות הכי טובים
באותו אחר הצהריים הגעתי למקומות שלא תכננתי לראות, פגשתי אנשים שלא ידעתי על קיומם, וטעמתי מאפה מקומי שלא יכולתי לבטא את שמו. כל הדברים האלו קרו בגלל טעות אחת. טעות קטנה של רכבת שגויה שגררה אחריה יום מופלא ומפתיע.
כשהגעתי חזרה ללוצרן באותו ערב, לא הרגשתי שהחמצתי דבר. להפך, הרגשתי שקיבלתי מתנה. הבנתי שהיופי בטיול הוא לא רק בעמידה בתוכנית, אלא גם ביכולת לסטות ממנה בלי לחץ. דווקא כשמפסיקים להיאחז בתכנון המדויק, נוצרת אפשרות לחוויה אותנטית, מלאה, בלתי צפויה.
בימים הבאים בטיול הרגשתי שאני משחרר יותר. הפסקתי לעקוב באובססיביות אחרי לוחות זמנים. נתתי לעצמי ללכת לפי קצב ההרפתקה, לא לפי מה שנכתב בגוגל או סומן על המפה. מפתיע כמה זה שחרר אותי גם בתוך עצמי.
תובנות לחיים וגם לטיולים הבאים
אחרי שחזרתי הביתה, סיפרתי את הסיפור הזה שוב ושוב. לא רק בגלל שהיה יום יוצא דופן, אלא בגלל מה שהוא סימל עבורי. אנחנו חיים בעולם מלא תכנון, הגדרות, ציפיות, אפליקציות לניווט, ורשימות משימות. אבל לפעמים הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות לעצמנו הוא פשוט להתבלבל. להחמיץ רכבת. לא לדעת איפה אנחנו בדיוק. ולתת לדברים להפתיע אותנו.
אם יש משהו שלמדתי מהחוויה הזאת, זה שצריך להשאיר מקום בנסיעה הבאה לטעויות. לא רק להיות מוכן אליהן, אלא ממש לקוות שהן יקרו. כי ברגע שאתה פתוח לטעות, אתה פתוח גם להרפתקה. והרי לשם כך בכלל יצאנו לדרך.
