ציאה לטרק תמיד מתחילה בהחלטה אחת קטנה שנראית פשוטה, אבל נושאת בתוכה הרבה חוסר ודאות. אתה יודע מאיפה יוצאים, אבל לא באמת יודע איך תרגיש בדרך, מה יכאיב, מה ירגש, ואיפה תישבר או תתחזק. כך בדיוק הרגשתי בפעם הראשונה שיצאתי לטרק ארוך בהרים, עם תרמיל כבד וראש מלא מחשבות. לא חיפשתי הארה, רק רציתי ללכת.
כבר ביום הראשון הבנתי שההר לא מתרשם מתכניות. מזג האוויר משתנה, הגוף מגיב אחרת ממה שציפית, והקצב שאתה חושב שמתאים לך מתברר כלא רלוונטי. ההבנה הזו מחלחלת לאט ומכריחה אותך להיות נוכח באמת. במקום להילחם במציאות, אתה לומד להקשיב לה.
בשלב מסוים, בזמן עלייה ארוכה ומתישה, עלתה בי המחשבה שזה מאוד דומה לחיים עצמם. אנחנו יוצאים לדרך עם רעיון כללי, אבל המציאות תמיד מפתיעה. מי שמנסה לשלוט בכל פרט מתעייף מהר יותר. מי שמסכים להיות גמיש, שורד וגם נהנה יותר.
כאן התחיל להיווצר הקשר בין ההרים למה שקורה לי ביומיום. כל צעד לא בטוח על שביל סלעי הזכיר לי החלטות שעשיתי בלי לדעת אם הן נכונות. ההבנה שאין ודאות מוחלטת, אבל יש תנועה קדימה, הייתה התחלה של שינוי עמוק.
הקצב האישי והמאבק הפנימי
לפני שהגעתי בפועל להרים, עוד בשלב התכנון, מצאתי את עצמי מחפש מידע שיעזור לי להבין איך נראה יום הליכה אמיתי באזור צרמט, אילו מסלולים מתאימים למי שלא מחפש לשבור שיאים, ומה אפשר לעשות שם גם בין הטרקים. בסוף מצאתי אתר בשם "לישראלים", שממש עזר לי לעשות סדר. יש בו המלצות פרקטיות על מה לעשות בצרמט, טיפים קטנים שלא מוצאים במדריכים הרגילים, וזו הייתה דרך מעולה להבין למה לצפות. משם גם בחרתי את המסלול שעבר בסמוך לתצפית המפורסמת על המאטהורן, וזה הפך לחלק בלתי נשכח מהטיול.
אחד השיעורים הראשונים שלמדתי בטרקים הוא שלכל אחד יש קצב. זה נשמע מובן מאליו, אבל רק כשאתה רואה אנשים עוקפים אותך בעלייה, ואחר כך עובר אותם בירידה, אתה באמת מפנים את זה. ההשוואה לאחרים מתרחשת אוטומטית, אבל היא כמעט תמיד מיותרת.
בטרק שעשיתי באזור צרמט שבשווייץ, מצאתי את עצמי הולך שעות עם נוף של המאטהורן ברקע. ההר עמד שם יציב, לא ממהר לשום מקום, ואני לעומתו נאבק במחשבה שאני איטי מדי. רק אחרי זמן מה הבנתי שאין שום יעד שמצדיק לחץ כזה.
המאבק האמיתי לא היה פיזי אלא מנטלי. הקול הפנימי שאומר שצריך להספיק יותר, להגיע מהר יותר, להיות כמו אחרים. ברגע שהצלחתי להשתיק אותו, ההליכה הפכה קלה יותר. הגוף לא השתנה, אבל היחס שלי אליו כן.
החוויה הזו לימדה אותי הרבה גם מחוץ לשביל. בעבודה, בזוגיות, בהחלטות אישיות, הקצב שלי הוא לא בעיה שצריך לתקן. הוא נתון שצריך להכיר ולכבד. כמו בהרים, כשאתה מוצא את הקצב הנכון לך, הדרך מרגישה אפשרית יותר.
נפילות קטנות והיכולת להמשיך
אין טרק בלי רגעים קשים. עייפות מצטברת, כאבים בברכיים, מזג אוויר שמתהפך ברגע. היו ימים שבהם רציתי לעצור ולוותר, לשאול את עצמי למה אני צריך את זה בכלל. התחושות האלו מוכרות מאוד גם מהחיים הרגילים.
במהלך אחד הטרקים, החלק הקשה ביותר הגיע דווקא קרוב לסוף היום. הגוף כבר רוקן מאנרגיה, והיעד נראה רחוק מתמיד. זה היה רגע של נפילה שקטה, לא דרמטית, אלא כזו שמכרסמת מבפנים. למדתי שדווקא שם חשוב לא לקבל החלטות.
במקום לחשוב על כל הדרך שנותרה, התמקדתי בעשרה צעדים הבאים. אחר כך בעוד עשרה. ההתקדמות הייתה איטית, אבל היא הייתה קיימת. ההבנה שלא חייבים פתרון גדול, אלא המשכיות קטנה, הייתה משמעותית מאוד.
מאז, אני משתמש באותו עיקרון גם ברגעים קשים אחרים. כשמשהו נראה גדול מדי, אני שואל מה הצעד הבא האפשרי. לא המושלם, אלא האפשרי. כמו בטרק, גם בחיים, המשכיות מנצחת שלמות.
הפסגה כתהליך ולא כיעד
הרבה אנשים מדמיינים טרקים כרגע אחד ברור של הגעה לפסגה. בפועל, הרגע הזה קצר מאוד, ולפעמים אפילו מאכזב. הנוף מרהיב, כן, אבל הוא חולף. מה שנשאר באמת הוא הדרך שהובילה לשם.
בצרמט, כשהגעתי לנקודת תצפית גבוהה מול המאטהורן, עמדתי שם בשקט ארוך. לא הייתה התפרצות רגשית, אלא תחושת יציבות. הבנתי שהערך האמיתי של החוויה היה בכל מה שקרה לפני, בשעות של הליכה, מחשבות, והתמודדות.
הפסגה לימדה אותי שלא כל מאמץ צריך להסתיים בניצחון דרמטי. לפעמים ההישג הוא עצם זה שהמשכת, שהתמודדת, שהקשבת לעצמך. זו תפיסה ששינתה לי הרבה ציפיות מהחיים.
מאז אני מנסה להתייחס גם ליעדים אישיים בצורה דומה. לא רק לשאול אם הגעתי, אלא איך הגעתי ומה למדתי בדרך. כמו בהרים, גם כאן, העליות והירידות הן לא מכשול אלא מהות המסע.
