לפני קצת יותר משנה, מצאתי את עצמי במצב שלא חשבתי שאגיע אליו. אחרי שנים של השקעה, לימודים, התמחות, שעות אינסופיות של עבודה וכתיבה, הרגשתי שאני עומד לוותר על החלום שלי. זה לא קרה ביום אחד. זה היה תהליך איטי, כמעט בלתי מורגש, שבו לאט לאט כיביתי בתוכי את התשוקה למה שתמיד רציתי לעשות.
הייתי עייף. עייף מלרדוף אחרי הזדמנויות, עייף מהשוואות לאחרים, עייף מהתחושה שהעולם ממשיך לרוץ בזמן שאני נשאר במקום. התחלתי לשאול את עצמי שאלות שלא העזתי לחשוב עליהן קודם. אולי אני לא באמת טוב בזה. אולי החלום הזה גדול עליי. אולי הגיע הזמן לעשות משהו אחר, משהו "בטוח" יותר.
הימים הפכו לשגרה אפורה. הייתי מתעורר בבוקר עם תחושת כובד, גורר את עצמי מול המחשב, כותב מתוך אילוץ ולא מתוך השראה. בלילות הייתי שוכב ער ותוהה אם עשיתי טעות בכל הדרך הזו שבחרתי. כל פיסת מוטיבציה שהייתה לי נראתה מרוחקת.
בדיוק בנקודה הזו, מתוך תחושת חנק וכמעט ייאוש, קיבלתי החלטה ספונטנית. להזמין כרטיס טיסה ולברוח קצת. לא לטיול מתוכנן, לא ליעד אקזוטי עם לוח זמנים עמוס. פשוט לצאת. איכשהו מצאתי את עצמי בוחר בז’נבה. עיר שלא באמת הכרתי, שלא הייתה בתוכניות שלי, אבל משהו בשם שלה ובתמונות שראיתי גרם לי להרגיש ששם אולי אחזיר לעצמי את האוויר.
הימים הראשונים בעיר
כשהגעתי לז’נבה, הדבר הראשון שהרגשתי היה שקט. לא שקט ריק, אלא שקט נעים. רחובות נקיים, אנשים אדיבים, אוויר צלול, ונוף שמרחיב את הלב. השילוב בין אגם ז’נבה להרים המושלגים מסביב יצר תחושה של שלווה עמוקה שכבר מזמן לא חוויתי.
הדבר המפתיע היה כמה מהר הצלחתי להירגע. בלי לתכנן יותר מדי, התחלתי לשוטט ברחובות העיר. מצאתי את עצמי מתיישב בבתי קפה קטנים, מתבונן באנשים, מקשיב לשפות השונות, כותב במחברת ישנה שלא נגעתי בה חודשים. לא הייתי צריך הרבה כדי להרגיש חי שוב.
בבוקר השני שלי בעיר התחשק לי לחוות משהו קצת יותר מקומי, אז חיפשתי רעיונות באינטרנט ובין היתר נתקלתי באתר בשם "לישראלים", שבו מצאתי המלצה לטיול רגלי שעובר בפינות פחות מוכרות בעיר ומשלב נקודות עצירה מפתיעות. יש שם גם מידע כללי והמלצות על דברים לעשות בז'נבה אז למי שמחפש אתר טוב ותכלסי אני ממליץ.
הימים חלפו, וכל אחד מהם חידש לי משהו. גיליתי פינות נסתרות בעיר העתיקה, ביקרתי במוזיאונים שלא תכננתי להגיע אליהם, ונשאבתי לעולם של תרבות, טבע ואסתטיקה שפשוט מילאו אותי בהשראה. זה לא היה טיול מרגש במובן הקלאסי, אלא חוויה שקטה אך עוצמתית של חיבור לעצמי.
השיחה ששינתה את הכול
באחד הערבים, הוזמנתי על ידי מכר מקומי שהכרתי דרך חבר משותף, לארוחת ערב. ישבנו בחצר קטנה עם עוד כמה חברים שלו, רובם אנשי תוכן, תקשורת ויזמות. השיחה קלחה, ובשלב מסוים סיפרתי קצת על עצמי. על הבלוג, על הכיוון שבו הלכתי, על התחושות האחרונות שלי.
מה שקרה אחר כך הפתיע אותי. אף אחד לא ניסה "לתקן" אותי או לייעץ לי כמו שקורה לפעמים. במקום זה, הם הקשיבו. ואז, אחד מהם, עיתונאי לשעבר שעובד כיום בארגון בינלאומי בעיר, אמר לי משפט שפשוט ננעץ בי. הוא אמר: "לפעמים צריך להתרחק כדי לראות ברור. מה שנראה לך כמו ויתור, אולי זה בעצם הזדמנות להתבונן מחדש ולחזור מחוזק יותר".
המשפט הזה לא יצא לי מהראש. חזרתי לחדר באותו ערב, פתחתי את הלפטופ, וכתבתי טיוטה לכתבה שמעולם לא העזתי להתחיל. לא פרסמתי אותה מיד, אבל לראשונה מזה זמן רב הרגשתי שמצאתי שוב את הקול שלי.
החזרה לשגרה עם תובנות חדשות
כשחזרתי מהחופשה, לא חזרתי אותו אדם. לא שפתאום הכול הסתדר, אבל הסתכלתי על הדברים אחרת. הבנתי שמה שנשבר בי לא היה החלום עצמו, אלא הציפיות שסחבתי איתו. ההשוואות, הפחדים, התחושה שאני צריך להוכיח כל הזמן.
התחלתי לכתוב שוב. מתוך מקום של שמחה, לא של מאמץ. חזרתי לבלוג עם טקסטים אישיים יותר, אותנטיים יותר. כתבתי על מה שעובר עליי, על המסע הפנימי, על ז’נבה כמובן. אחד הפוסטים שזכה להכי הרבה תגובות היה זה שבו סיפרתי איך כמעט ויתרתי, ואיך דווקא המרחק עזר לי לחזור.
התגובות שקיבלתי מהקוראים היו מרגשות. פתאום גיליתי שאני לא לבד. אנשים שיתפו אותי בתחושות דומות, בהתמודדויות שלהם, ואיך הכתיבה שלי נגעה בהם.
זו הייתה תזכורת חזקה למה שבאמת רציתי מההתחלה. לא תהילה ולא הצלחה מהירה, אלא לחבר, לגעת, ליצור שיחה אמיתית.
מסקנות מהמסע הפנימי והחיצוני
בדיעבד, החופשה בז’נבה לא הייתה רק הפסקה. היא הייתה נקודת מפנה. מקום שבו יכולתי לנשום, לראות דברים אחרת, ולחזור לעצמי. לא צריך לנסוע רחוק בשביל זה, אבל לפעמים המקום והמרחק עוזרים לפרק את הרעש שבתוכנו.
למדתי שהרגעים הכי חשובים קורים דווקא כשאנחנו מרפים. כשאנחנו מפסיקים לנסות לשלוט, ומאפשרים לעצמנו פשוט להיות.
היום אני ממשיך לחלום, לכתוב, וגם לפקפק לפעמים. אבל אני עושה את זה ממקום אחר. לא ממקום שמנסה להיאחז, אלא מתוך ביטחון פנימי שמה ששלי – יקרה בקצב שלו.
ואם יש משהו אחד שאני יכול להמליץ לכל מי שמרגיש קרוב למה שתיארתי, זה פשוט לקחת הפסקה. לנסוע, להתאוורר, להקשיב לעצמך. אולי גם לכם מחכה ז’נבה משלכם.
