לפני שוויץ: חיים על אוטומט
בחודשים שקדמו לנסיעה שלי לשוויץ הרגשתי תקוע. לא רק בעבודה או בשגרה, אלא בראש. הכל הרגיש צפוי מדי, עמוס מדי, רועש מדי. גם כשניסיתי לקחת רגע לעצמי, משהו בי לא באמת הצליח להירגע. הרגשתי שאני זקוק להפסקה, אבל לא ידעתי בדיוק מאיזה חלק של החיים.
הרעיון לנסוע לשוויץ התחיל כמעט במקרה. לא חיפשתי יעד ספציפי, אלא תחושה. מקום שיאפשר לי להאט, לחשוב, לנשום. בשלב התכנון מצאתי את עצמי מתעכב על פרטים שבדרך כלל הייתי מדלג עליהם. לא רק איפה ישנים ואיך מגיעים, אלא איך ייראה היום עצמו, מה מזג האוויר יאפשר, ואיפה אפשר פשוט להיות בלי למהר. תוך כדי חיפוש על אזורים שונים נתקלתי באתר "לישראלים", ושם הצלחתי סוף סוף לעשות סדר במידע על מזג האוויר בשוויץ בצורה שעזרה לי לבחור מסלול שמתאים לקצב שחיפשתי.
ככל שהתקדמתי בתכנון, שמתי לב למשהו מעניין. עצם ההתעסקות בפרטים הקטנים הרגיעה אותי. הבחירה המודעת לא לדחוס יותר מדי, להשאיר מרווחים, לקחת בחשבון שינויי מזג אוויר, הרגישה כמו תרגול מוקדם של מה שעוד לא ידעתי שאעבור שם. פתאום הבנתי שאני לא רק מתכנן טיול, אלא מנסה לייצר לעצמי מרחב.
גם אז עוד לא חשבתי שמדובר במסע רוחני או בשיעור לחיים. מבחינתי זה היה ניסיון פשוט לצאת מהאוטומט. לא תיארתי לעצמי שדווקא דרך תכנון שקט, מדויק, ולא מתאמץ, אתחיל לגעת במקום שבו הכרת תודה יכולה להיכנס בלי מאמץ ובלי תרגילים.
פשטות שמלמדת התבוננות
התחנה הראשונה שלי הייתה ציריך. עיר יפה, מטופחת, מאוד מדויקת. בהתחלה זה הרגיש לי קצת סטרילי. לא הייתה את האנרגיה של ערים גדולות כמו ברצלונה או ברלין. אבל אז שמתי לב לדברים הקטנים.
למשל, העובדה שהרכבת מגיעה בדיוק בדקה שהיא אמורה. לא פחות ולא יותר. לא צפרה, לא איחרה, פשוט הופיעה. ואז גיליתי שאף אחד לא מתרגש מזה. זה מובן מאליו שם. ובעודי עומד על הרציף, אני מרגיש גל של הערכה. מישהו דאג שהמערכת הזאת תפעל ככה. מישהו תכנן אותה, מתחזק אותה, עומד מאחוריה. ופתאום, תודעה קטנה נדלקת בי.
בהמשך היום עצרתי באחת המאפיות המקומיות. הזמנתי קפה ועוגה, והופתעתי כשקיבלתי חיוך אמיתי מהמוכרת. לא חיוך של שירות חובה, אלא חיוך חם, פשוט, אמיתי. זה היה שונה מהאוטומט שאני רגיל אליו. נשארתי לשבת שם רק כדי להתבונן: בזוג הקשישים שמדפדף בעיתון יחד, בילדה שמאכילה יונים, בקצב הרגוע של מי שלא ממהר לשום מקום.
התחלתי להבין שאני לא צריך "אירועי שיא" כדי להרגיש טוב. מספיק לראות משהו פשוט, להתעכב עליו רגע, ולתת לו מקום.
האלפים כאימון לנוכחות
כשהגעתי לאיזור האגמים והאלפים, הכל הפך עמוק יותר. ההליכה בשבילי ההרים הייתה כמו מסע פנימי. בכל צעד הרגשתי איך המחשבות שוקעות, איך הגוף חוזר לקצב שלו, איך השקט מבחוץ מחלחל פנימה.
היו רגעים שבהם עצרתי סתם כך. לא כדי לצלם, לא כדי לנוח. רק כדי להביט. הרים מושלגים, פרות רועות באחו, ריח עשב רטוב באוויר. דברים שלא עולים בתמונות, אבל חודרים ללב.
הפכתי את ההליכות האלו להזדמנות לתרגול תודה. לא בצורה מאולצת, אלא פשוט להרהר: כמה בר מזל אני להיות כאן. כמה אני מעריך את הגוף שלי שמוביל אותי, את הדרך שפתוחה לפני, את העובדה שיש לי זמן לעצמי.
היה רגע אחד שנחרט בי במיוחד. עליתי לתצפית מעל אגם לוצרן, ושם פגשתי אישה מבוגרת שישבה לבד על ספסל, עם תרמוס תה. היא חייכה אליי ושאלה באנגלית שבורה אם אני רוצה להצטרף. ישבנו יחד עשר דקות בלי הרבה דיבורים. רק מבט על הנוף וחיוך קטן. זה הספיק.
אחרי שוויץ: תרגול הכרת תודה יומיומית
כשחזרתי הביתה, הבנתי שמשהו השתנה. לא היה מדובר בשינוי דרמטי או בהתגלות גדולה. אלא יותר כמו עדשה חדשה. התחלתי לשים לב לדברים שלא הבחנתי בהם קודם.
במקום לפתוח את היום ישר בטלפון, אני יוצא למרפסת, מסתכל על העץ ממול, מקשיב לציפורים. כשאני מתעכב ברמזור, אני שם לב לאור שמש שנשבר על החלון. כשאני מדבר עם חבר, אני באמת מקשיב ולא רק מחכה לתורי לדבר.
הכרת התודה שלי הפכה להיות לא תרגיל, אלא הרגל. לא תמיד אני זוכר, לפעמים אני נשאב שוב לשגרה. אבל שוויץ תמיד שם אצלי בראש, כמו תזכורת שדברים טובים הם לא רעשנים. הם לא באים עם זיקוקים, אלא בשקט, באיטיות, בדיוק השווייצרי הזה.
אפילו את אפליקציית יומן התודה החזרתי. הפעם, היא לא מרגישה כמו חובה. לפעמים אני כותב משפט אחד, לפעמים שלושה. העיקר הוא עצם ההבחנה, עצם ההשהות.
מה אפשר ללמוד מזה?
לא צריך לנסוע לשווייץ כדי להתחיל להכיר תודה. אבל הנסיעה הזאת עזרה לי להבין שההכרה ביופי, בטוב, בפשטות, דורשת קודם כל להאט.
אם אתם מחפשים להתחיל תרגול כזה בעצמכם, הנה כמה דברים שלמדתי ושעובדים בשבילי: להתחיל כל יום בהתבוננות שקטה, אפילו של חמש דקות. לעצור פעמיים ביום ולשאול את עצמי: מה היה הרגע הקטן שהרגשתי בו טוב? לבחור פעם בשבוע רגע שבו אני לא עושה כלום, רק מתבונן. בלי מטרה, בלי ציפייה.
אפשר לקרוא לזה מיינדפולנס, אפשר לקרוא לזה הכרת תודה, ואפשר פשוט לקרוא לזה: לחיות. שוויץ אולי לימדה אותי סדר, דיוק וניקיון. אבל מעל הכל, היא הזכירה לי כמה אני עשיר, גם בלי להוסיף דבר.
