חצי עבודה? מדוע ישראל נשארת בחזית בזמן שוושינגטון וטהראן עוברות לאיסלאמבאד
הדרמה שהתחוללה בליל ה-7 באפריל במצר הורמוז תיזכר כאחד מרגעי השיא של המאה ה-21. דונלד טראמפ, נאמן לדוקטרינת "המשוגע התורן", הצליח להביא את משטר האייתוללות לכדי כניעה טקטית מול המצלמות. האולטימטום היה חד: פתיחת המצרים או החשכת איראן כולה. טהראן, לראשונה מזה עשורים, מצמצה. אך בעוד שבבית הלבן חוגגים את "אמנות העסקה" המחודשת, בירושלים שוררת תחושת דז'ה-וו מטרידה.
המלכודת שבפשרה
הפסקת האש שהושגה באיסלאמבאד היא אולי ניצחון בנקודות עבור הכלכלה העולמית ומחירי הדלק, אך עבור ישראל היא עלולה להתגלות כ"חצי עבודה" מסוכנת. בעוד שטראמפ מסתפק בפתיחת נתיבי השיט ובהרגעת השווקים לקראת שנת הבחירות שלו, האיום הקיומי על ישראל לא הוסר. איראן אמנם חבולה, מתקני הגרעין שלה ספגו מכות קשות, אך התמנון נותר בחיים – וזרועותיו עדיין לפותות סביב צווארה של ישראל.
וושינגטון חותמת, ישראל נלחמת
ההודעה הישראלית כי הפסקת האש אינה חלה על הזירה הצפונית היא עדות לפער האסטרטגי שנפער בין בעלות הברית. בזמן שהדיפלומטים האמריקאים והאיראנים יושבים סביב שולחנות הדיונים בפקיסטן, צה"ל נותר לבדו במערכה מול שלוחותיה של איראן.
• הזירה הלבנונית: ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לעצור את פירוק חיזבאללה רק בגלל שטראמפ הגיע להבנות על הנפט במפרץ.
• סף הגרעין: הפסקת אש של שבועיים היא זמן יקר שבו האיראנים, אלופי העולם בהישרדות, עלולים לשקם מערכי פיקוד ולהחביא את מה שנותר מתוכנית הגרעין שלהם עמוק יותר באדמה.
הכרעה או דחיית הקץ?
ההיסטוריה מלמדת שחצי עבודה מול משטרים אידיאולוגיים קיצוניים סופה להסתיים בסבב אלים יותר. טראמפ הוכיח שהרתעה עובדת, אך הוא גם הוכיח שהוא מעדיף את ה"דיל" על פני ההכרעה. ישראל, לעומת זאת, אינה יכולה להסתפק בדיל. עבורנו, כל יום שבו המשטר בטהראן מחזיק ביכולת שיגור הוא יום של סכנה ברורה ומיידית.
בשבועיים הקרובים, כשהעולם יתמקד בחיוכים המאולצים באיסלאמבאד, ישראל תצטרך להחליט: האם היא מקבלת את התכתיב האמריקאי לשקט תעשייתי, או שהיא ממשיכה את העבודה שטראמפ השאיר באמצע. במזרח התיכון של 2026, מי שלא מכריע – מורתע.
