על פי תהום: מדוע היה היום היום הקריטי שיקבע אם פני ארה״ב ואיראן להסדר או להסלמה
היום, ה-21 באפריל, הוא יום קריטי במשא ומתן באסלאמאבאד לסיום המלחמה נגד איראן. המתח בין הרטוריקה של טראמפ לבין הפעולות בשטח – ובמרכזן המצור הימי – מייצר "מלכוד" דיפלומטי מרתק. האם איראן תבחר להכיל את הפגיעה בספינה כדי להמשיך במו"מ, או שהלחץ הפנימי של משמרות המהפכה יוביל להסלמה נוספת במצר הורמוז?
כדי להבין את גודל השעה, צריך להסתכל על הניגוד החריף שבין המילים למעשים. בוושינגטון מדברים על עסקת המאה ועל סיום המלחמה, אך בלב ים המשחתות האמריקאיות אוכפות מצור חונק שלא משאיר לאיראנים אוויר לנשימה. דונלד טראמפ מהמר כאן על כל הקופה: הוא מאמין שככל שיגביר את הלחץ הצבאי, כך ישיג תנאים טובים יותר סביב שולחן הדיונים.
במבט אל תוך מקבלי ההחלטות, ניתן לסמן שלוש אפשרויות מרכזיות לשעות הקרובות:
• אופציית הריסון (סבירות של 55%): למרות הזעם של משמרות המהפכה, הדרג המדיני בטהרן מבין שהמשטר נמצא בסכנת קריסה כלכלית. בסבירות גבוהה יותר, איראן תבחר "לבלוע את הצפרדע", להוציא הודעות גינוי חריפות לצרכי פנים, אך להישאר סביב שולחן המשא ומתן כדי להשיג הסרת סנקציות דחופה.
• אופציית ה"תגובה המדודה" (סבירות של 30%): כדי לא להצטייר כחלשים, איראן עשויה לבצע פעולת גמול סמלית – למשל, הטרדה של מכלית בנתיבי השיט או תקיפת כטב"ם בודד – מבלי לשבור את הכלים. זוהי הליכה על סף תהום שמטרתה לאותת לטראמפ שהלחץ שלו הגיע לקצה.
• אופציית הפיצוץ (סבירות של 15%): זוהי האופציה המסוכנת מכולן, שבה משמרות המהפכה לוקחים את המושכות, סוגרים את מצר הורמוז ומפוצצים את שיחות אסלאמאבאד. למרות שזהו תרחיש פחות סביר כרגע, במזרח התיכון רגשות של כבוד ונקמה יכולים לעיתים לגבור על כל היגיון כלכלי.
