אדריכלות הפחד בישראל כדוגמת חיפה
אדריכלות הפחד בחיפה: איך הפכנו את העיר למבצר? כולנו מכירים את התחושה הזו: אנחנו הולכים ברחוב, רואים גדר גבוהה, מצלמה מכוונת אלינו או שער חשמלי, ועוברת בנו צמרמורת קלה. אנחנו לא תמיד חושבים על זה, אבל העיר שלנו משנה את הפרצוף שלה. קוראים לזה "אדריכלות הפחד".
אדריכלות הפחד היא הדרך שבה בניינים, גדרות ורחובות "מדברים" אלינו ואומרים לנו: "תיזהרו, העולם בחוץ לא בטוח". זה לא קשור ליופי של הבית, אלא לדרך שבה הוא מנסה להגן עלינו מפני מי שמבחוץ. בחיפה, אפשר לראות את זה קורה בארבע דרכים ושכונות לדוגמא שונות:
1. בהדר: המבצר הפרטי
בהדר, הרחובות צפופים ופתוחים. לכן, הפחד נכנס לתוך הדירות: סורגים על החלונות, מצלמות מעל הדלת, ואורות חזקים בחצרות. בהדר, המבצר הוא הבית שלכם. אתם מנסים ליצור לעצמכם אי של שקט בתוך המולת העיר.
2. סביוני דניה והמגדלים: "הבועה המוגבהת"
סביוני דניה היא הדוגמה הקיצונית ביותר לניתוק. המגדלים שם הם לא סתם בניינים -הם "מגדלי שמירה" מודרניים. בגלל הגובה, התושבים מביטים על הרחוב מלמעלה, מנותקים מכל מה שקורה למטה. הבניינים האלה מוקפים שומרים, גדרות ולובי שמרגיש כמו כספת. המגדל בנוי כדי להגיד: "אנחנו מעל העיר". הוא הופך למבצר מבודד שלא צריך שום קשר לשכונה שסביבו.
3. בדניה: השכונה כמבוך
בדניה, התכנון מבוסס על רחובות "ללא מוצא" ומסלולים מפותלים כך שמי שלא גר שם ילך לאיבוד. כנראה שהכול מתוכנן כדי שזרים ירגישו לא רצויים, ושמי שגר בפנים ירגיש שהוא חי בתוך מבצר שקט, מנותק ומוגן.
4. בכרמל צרפתי: העין שצופה מהמדרון
בגלל הטופוגרפיה, הבתים מרגישים כמו מגדלי תצפית. הבתים מוקפים גדרות גבוהות, והרחובות מתוכננים כך שכל מי שעובר בהם מרגיש שצופים בו מהמרפסות. בכרמל צרפתי, כולם שומרים על כולם מאחורי גדרות, כדי שאף אחד לא יתקרב אליהם יותר מדי.
האם אפשר לעשות את זה אחרת? השאלה הגדולה היא האם זה ישים היום בחיפה, או שנגזר עלינו לחיות מאחורי חומות? האמת היא שהשינוי לא רק ישים, הוא הכרחי. הגיע הזמן לבנות עיר שמתבססת על אמון ולא על פחד.
מהי עיר של אמון? זו עיר שבה אנחנו לא צריכים גדרות גבוהות כדי להרגיש בטוחים. זהו מרחב שבו אנשים מרגישים בנוח לפגוש זרים, שבו המדרכות מזמינות הליכה, ושבו השכנים מכירים זה את זה בגלל שהם משתמשים באותם מרחבים ציבוריים - פארקים, ספריות או כיכרות.
איך משפרים את המצב בחיפה? גישה אחת טוענת כלפעול כך:
1 יותר "עיניים ברחוב": במקום עוד מצלמה מנוכרת, נתכנן רחובות עם בתי קפה וחנויות קטנות שפונים לרחוב. כשחיים את הרחוב, המקום הופך לבטוח טבעית.
2 חיבור בין שכונות: צריך להפסיק לבנות שכונות שהן "איים" מנותקים. נתכנן פארקים ושבילי הליכה שמחברים בין השכונות, במקום לחסום אותן ברחובות ללא מוצא.
3 שקיפות ושיתוף תושבים: לפני שמציבים גדר, העירייה והיזמים חייבים לשאול: "האם זה באמת מה שאנחנו צריכים?". לעיתים קרובות, תאורה חמה ומזמינה עושה עבודה טובה יותר מכל גדר.
4 התחדשות עירונית אנושית: בפרויקטים חדשים, נדרוש מהיזמים קומות קרקע שקופות ונגישות, ולא קירות בטון שסוגרים על הרחוב.
בשורה התחתונה:
לא משנה אם אנחנו גרים בהדר, בדניה או בכרמל צרפתי - אנחנו משנים את העיר שלנו בגלל הפחד. אנחנו בונים חומות, מתקינים מצלמות ומתנשאים לגובה כדי להתרחק מהאחר. אבל אם נמשיך לבנות מבצרים, נישאר לכודים בתוכם. הגיע הזמן לפתוח את השערים. הגיע הזמן להבין שביטחון אמיתי הוא דבר שנוצר בין אנשים, לא מתוך קירות בטון. חיפה יכולה להיות עיר פתוחה ומחוברת, אם רק נבחר לבנות מתוך אמון, ולא מתוך פחד.
ואולי זו אוטופיה?
כן, במידה מסוימת זו אוטופיה — אבל לא אוטופיה מנותקת מהמציאות.
הבעיה היא שהמאמר מציג במידה מסוימת דיכוטומיה בין "עיר של אמון" לבין "עיר של פחד", בעוד שבפועל רוב הערים בעולם מנסות לאזן בין השניים. בישראל, ובמיוחד בחיפה שחוותה לאורך השנים טרור, ירי רקטות ומתח ביטחוני, קשה לצפות שתושבים יוותרו לחלוטין על גדרות, מצלמות ושערים.
מצד שני, המחקר העירוני מראה שלא חייבים לבחור בין ביטחון לפתיחות. אחת הדמויות המשפיעות בתחום הייתה Jane Jacobs, שטענה כי "עיניים ברחוב" – אנשים שהולכים, יושבים בבתי קפה ומשתמשים במרחב הציבורי – יוצרות ביטחון לא פחות מאמצעי אבטחה פיזיים רבים.
לכן, ההמלצות במאמר ישימות חלקית:
פתיחת שכונות לחלוטין והסרת גדרות? כנראה לא. תושבים רבים לא יסכימו לכך, במיוחד בשכונות מבוססות.
הוספת מסחר, בתי קפה ומדרכות פעילות? בהחלט ישים.
יצירת שבילי הליכה שמחברים בין שכונות? ישים מאוד ואף נעשה בערים רבות.
תכנון בניינים שפונים לרחוב במקום להסתגר מאחוריו? אפשרי בפרויקטים חדשים של התחדשות עירונית.
ביטול מצלמות ושערים? פחות ריאלי במציאות הישראלית.
בחיפה עצמה קיימים גם חסמים פיזיים שלא קשורים לפחד: הטופוגרפיה. הכרמל יוצר שכונות מופרדות מטבען, עם כבישים מפותלים, רחובות ללא מוצא והבדלי גובה משמעותיים. לכן חלק מה"מבצריות" של העיר נובע מההר ולא רק מתפיסת ביטחון.
אפשר גם לטעון שהמאמר מעט מגזים לגבי כוונות המתכננים. לא כל רחוב ללא מוצא בדניה נבנה כדי להרחיק זרים, ולא כל מגדל בסביוני דניה נועד לבטא התנשאות. לעיתים מדובר בשיקולי תחבורה, רעש, נוף או ערך נדל"ני.
לכן השאלה אינה האם ערים בישראל כולל חיפה יכולים להפוך לעיר ללא מבצרים, אלא האם יכולים להפוך לעיר שבה המבצרים פחות דומיננטיים. כאן התשובה היא כן.
אולי המטרה הריאלית אינה "עיר של אמון" אלא "עיר של איזון" — עיר שבה אנשים מרגישים בטוחים מספיק כדי להשתמש במרחב הציבורי, אך לא נדרשים לוותר על כל אמצעי ההגנה שהם רוצים לעצמם. במובן הזה, פתיחת השכונות אינה אוטופיה; עיר ללא גדרות כלל היא כנראה האוטופיה. עיר עם פחות חומות ויותר מפגשים אנושיים היא יעד בהחלט אפשרי
