הדוקטרינה שנשברה. במשך יותר מעשור נשענה ישראל במידה רבה על אסכולת ה”הכלה”. הרעיון היה פשוט: במקום להכריע את האויב, ניתן לנהל אותו. כל עוד חמאס מורתע, נהנה מתמריצים כלכליים ומעדיף שלטון על פני מלחמה- ניתן לשמור על יציבות יחסית לאורך זמן.
בפועל, תפיסה זו אפשרה תקופות שקט ממושכות, אך יצרה גם הנחת יסוד מסוכנת: שהאויב פועל לפי אותו היגיון רציונלי שמנחה את ישראל. מתקפת 7 באוקטובר מוטטה הנחה זו באחת.
מאז הקמת המדינה נשענה תפיסת הביטחון הישראלית על ארבע רגליים מרכזיות: התרעה, הרתעה, הכרעה והתגוננות. כבר דוד בן-גוריון הדגיש כי ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה מלחמות התשה בלתי נגמרות ולכן עליה לזהות איומים בזמן, להרתיע אויבים ולהכריע מלחמות במהירות.
אלא שבשנים שלפני 7 באוקטובר התפתח פער בין העקרונות הללו לבין היישום בפועל. ההרתעה נתפסה כחזקה יותר מכפי שהייתה, ההתרעה נחלשה, וההכרעה הוחלפה בניהול מתמשך של הסכסוך. במקום להסיר את האיום, ישראל ביקשה לנהל אותו.
כאן טמונה נקודת המפתח הכלכלית של אסכולת ההכלה. במשך שנים היא נתפסה כגישה יעילה משום שעלותה הייתה נמוכה יחסית. בשנת 2022 עמדה ההוצאה הביטחונית של ישראל על כ־22 מיליארד דולר, שהם כ־4.5% מהתוצר הלאומי. ההנחה הייתה שניתן לשמור על ביטחון המדינה באמצעות הרתעה, מודיעין והגנה, מבלי להיכנס לעימותים רחבי היקף.
אולם 7 באוקטובר חשף את המחיר האפשרי של כישלון ההכלה. יותר מ־1,200 ישראלים נרצחו, 251 נחטפו, יישובים שלמים פונו, והמשק נכנס למצב חירום ממושך. בעקבות זאת זינקה ההוצאה הביטחונית לכ־45 מיליארד דולר בשנת 2024 ולכמעט 50 מיליארד דולר בשנים שלאחר מכן. חלקה של ההוצאה הביטחונית בתוצר עלה מכ־4.5% לכ-8% - כמעט הכפלה של הנטל הביטחוני על הכלכלה.
במילים אחרות, אסכולת ההכלה נועדה לחסוך משאבים באמצעות ניהול סיכונים. אך כאשר הסיכון התממש, העלות הייתה גבוהה פי כמה מהחיסכון שנצבר לאורך השנים. זהו בדיוק הוויכוח החדש בישראל: האם ההכלה הייתה אסטרטגיה זולה וחכמה שנכשלה ביישום, או שמא הייתה תפיסה שגויה מלכתחילה, משום שהניחה שניתן לחיות לצד איום צבאי מתפתח לאורך זמן.
המשמעות היא שישראל עוברת כיום מאסכולת ההכלה לאסכולת המניעה. במקום להניח שאפשר לחיות לצד איום מנוהל, גוברת התפיסה שלפיה יש למנוע מראש התעצמות צבאית של אויבים, גם במחיר חיכוך מתמשך ועלויות שוטפות גבוהות יותר.
מבחינה אסטרטגית, השינוי הזה עשוי להשפיע על שלושה מעגלים:
עזה - פחות נכונות לקבל קיומו של כוח צבאי עוין בגבול.
לבנון - דרישה למרחק ביטחוני גדול יותר מול חיזבאללה.
איראן - מעבר מגישת הרתעה בלבד לשילוב של סיכול ומניעה מתמשכים.
הוויכוח הגדול של השנים הקרובות לא יהיה רק כיצד לנצח את המלחמה הנוכחית, אלא איזו אסכולת ביטחון תחליף את זו שקרסה. האם ישראל תחזור בעתיד להכלה משופרת, או שתאמץ מודל חדש המבוסס על מניעה, אכיפה והפעלת כוח יזומה?
ייתכן שהלקח ההיסטורי של 7 באוקטובר אינו רק מודיעיני או צבאי. ייתכן שזהו רגע שבו הסתיימה תקופה שלמה בתפיסת הביטחון הישראלית. כשם שמלחמת יום הכיפורים שינתה את יחס ישראל להתרעה, כך 7 באוקטובר עשוי להיזכר כרגע שבו קרסה אסכולת ההכלה - ונולדה אסכולת הביטחון החדשה של ישראל.
