כשמצטטים את אדם סמית בוויכוח על מסים או על רגולציה, מצטטים כמעט תמיד שלוש מילים: "היד הנעלמה". פחות ידוע שהביטוי הזה מופיע לאורך כל החיבור בן 627 העמודים בדיוק פעם אחת, כהערת אגב באמצע דיון בהעדפת השקעה מקומית. הפער בין המשקל שהביטוי קיבל לבין מקומו בפועל בטקסט הוא הסיפור של קבלת הפנים שסמית זכה לה.
סמית (1723 עד 1790) לא היה כלכלן, מפני שהמקצוע עוד לא היה קיים. הוא היה פרופסור לפילוסופיה של המוסר באוניברסיטת גלזגו, וספרו הקודם עסק באמפתיה ובשיפוט מוסרי. "עושר העמים", שראה אור ב-1776, נכתב כדי לענות על שאלה אחת: מדוע יש עמים שבהם גם הפועל הזוטר חי בנוחות סבירה, ועמים אחרים שבהם רוב האוכלוסייה רעבה.
מה באמת כתוב שם
התשובה שהוא פותח בה היא חלוקת העבודה, והדוגמה צנועה להפליא: בית מלאכה קטן לייצור סיכות. עשרה עובדים עניים, מצוידים בדוחק, מחלקים ביניהם כשמונה עשרה פעולות נפרדות ומייצרים יחד קרוב לחמישים אלף סיכות ביום. לבד, מעריך סמית, איש מהם לא היה מגיע לעשרים ביום.
בהמשך מגיעים הקטעים שאינם משתלבים בדימוי המקובל. סמית כותב על סוחרים ויצרנים בחשדנות גלויה, וקובע שהאינטרס שלהם אינו זהה לאינטרס הציבור ולעיתים קרובות מנוגד לו. הוא מתריע שכל הצעת חוק שמקורה בהם ראויה לבחינה זהירה במיוחד. הוא תוקף מונופולים וזיכיונות בלעדיים, ומציין שבסכסוך שכר נהנה המעסיק מיתרון מובנה, משום שהוא יכול להחזיק מעמד זמן רב יותר בלי הכנסה. ויש אצלו גם אמירה שקשה לגייס לכל סיסמה: חברה אינה יכולה להיחשב משגשגת ומאושרת אם הרוב המכריע של חבריה עניים ואומללים.
החצי שלא היה בעברית
החיבור בנוי מחמישה ספרים. התרגום העברי שהיה זמין עד כה כלל את שלושת הראשונים בלבד, והכרך המשלים לא יצא מעולם. כך יצא שדווקא שני החלקים הפוליטיים נשארו מחוץ להישג ידו של הקורא העברי.
ספר ד מנתח את המרקנטיליזם: מכסים, הגבלות ייבוא, פרמיות ייצוא, הסכמי סחר ומושבות. ספר ה עוסק בהכנסות המדינה, ובו ארבעת העקרונות שסמית מציע להטלת מסים, עמדתו בעד מימון ציבורי של חינוך יסודי, ופרק על החוב הלאומי. אלה בדיוק הנושאים שבהם שמו מגויס היום לכל צד של הוויכוח.
לאחרונה ראה אור תרגום עברי חדש ומלא של החיבור, הכולל לראשונה את כל חמשת הספרים, 627 עמודים, כספר דיגיטלי בפורמטים PDF ו-EPUB. אפשר לעיין בפרטים ולהוריד טעימה חינם בדף הספר.
האם כדאי לקרוא ספר בן 250 שנה? כמדריך כלכלי מעשי, לא, וגם לא לשם כך הוא נכתב. כטקסט שממשיכים לצטט אותו בכל דיון ציבורי על סחר, מסים ורגולציה, ולרוב לצטט אותו לא נכון, התשובה שונה לגמרי.
