למה אנחנו מזדקנים? התיאוריות הביולוגיות המרכזיות

אין תיאוריה אחת שמסבירה מדוע גוף חי מזדקן. במקום זאת קיימת קבוצה של הסברים ביולוגיים, שכל אחד מהם מצביע על מנגנון אחר, ורוב החוקרים רואים בהם חלקים של תמונה אחת מורכבת. כדאי להכיר את העיקריים שבהם, כי הם חוזרים שוב ושוב בכל דיון על תוחלת חיים וזיקנה בריאה.

התיאוריה הראשונה היא תיאוריית הרדיקלים החופשיים. לפיה תהליכי חמצון בתוך התא מייצרים מולקולות תגובתיות שפוגעות בחלבונים, בשומנים וב-DNA, והנזק הזה מצטבר לאורך השנים. מכאן העניין הרב במזון ובתוספים עתירי נוגדי חמצון, אף שהקשר בין צריכתם לבין הארכת תוחלת החיים רחוק מלהיות פשוט.

התיאוריה השנייה עוסקת בטלומרים, הקצוות המגינים של הכרומוזומים. בכל חלוקת תא הם מתקצרים מעט, ובשלב מסוים התא מפסיק להתחלק או נכנס למצב של הזדקנות תאית. התיאוריה השלישית, תיאוריית המוטציות הסומטיות, מניחה שקרינה וגורמים נוספים גורמים לשינויים בחומר הגנטי של תאי הגוף, ושהם מצטברים ופוגעים בתפקוד הרקמות.

תיאוריית הטעויות של אורגל מתמקדת בסינתזה של חלבונים. טעות קטנה בייצור החלבונים שמטפלים בייצור חלבונים אחרים עלולה להתרבות ולפגוע בפעילות האנזימים. לבסוף, התיאוריה הנוירואנדוקרינית רואה בהיפותלמוס ובמערכת ההורמונלית מעין שעון ביולוגי, ששינויים בו משפיעים על מערכות רבות בגוף, ובהן המערכת החיסונית והמערכת הקרדיו-וסקולרית.

חשוב לזכור שחלק מהתיאוריות נבדקו בעיקר בתאים ובבעלי חיים, ושההשלכות שלהן על בני אדם עדיין נתונות לדיון.

מי שכותב עבודה בנושא ורוצה סקירה מרוכזת של התיאוריות האלה יכול לעיין גם בהביולוגיה של הזיקנה, סקירת תיאוריות מרכזיות, עבודה מסכמת שעוברת על המנגנונים הללו אחד אחרי השני.