מבחן בית בתולדות האמנות נראה מתעתע. החומר פתוח, הזמן ארוך, ובכל זאת רבים מאבדים נקודות. הסיבה כמעט תמיד זהה: הם מתארים את היצירה במקום להשתמש בה כדי להוכיח טענה.
שאלה טיפוסית מבקשת להדגים באמצעות יצירה אחת את מאפייניו של זרם שלם. כשנשאלים על "שריפת בתי הלורדים והנבחרים" של טרנר, אין צורך לספר מה רואים בציור מצד לצד. צריך לבחור שניים או שלושה מאפיינים של הזרם הרומנטי, כמו כוחות הטבע שמככבים בקדמת הבד, הצבע שנוטה להתפוגג והרגש שגובר על הדיוק, ולהראות היכן בדיוק הם מופיעים בקנבס. אותה שיטה פועלת כשמבקשים להדגים את חידושי האימפרסיוניזם דרך מונה, או את מאפייני הריאליזם דרך "המלקטות" של מייה.
שלושה כללים שעוזרים לכתוב תשובה חזקה:
כלל ראשון: לפתוח בטענה ולא בתיאור. משפט אחד שאומר מה היצירה מדגימה, ורק אחריו הפירוט.
כלל שני: להפריד בין מאפיינים תוכניים למאפיינים סגנוניים כשהשאלה דורשת זאת, ולסמן בבירור איזה מהם נדון בכל פסקה.
כלל שלישי: להישען על הפרקים שנקבעו בקורס ולהפנות לעמודים, כי זה בדיוק מה שהבודק מחפש.
שאלות מסוג "הדגימי" ו"דוני" אינן מבקשות סיכום של הפרק. הן מבקשות הוכחה. כל משפט בתשובה צריך לענות על השאלה "מה זה מראה על הזרם", ואם אין לו תשובה, כנראה שאפשר לוותר עליו.
מי שרוצה לראות איך נראה מבחן בית שלם במסגרת הקורס נקודות ציון בתולדות האמנות במכללה האקדמית ספיר, עם שאלות על טרנר, מונה, מייה ועל הקוביזם, יכול לעיין בפתרון מבחן בית בנקודות ציון בתולדות האמנות. השוואה בין תשובה מסודרת לטיוטה אישית מלמדת הרבה יותר מכל רשימת כללים.
