כשסטודנטים לסיעוד, לרפואה, לעבודה סוציאלית ולמקצועות בריאות נוספים יושבים יחד סביב תרחיש קליני אחד, ההנחה היא שהמפגש עצמו ילמד אותם לעבוד כצוות. בפועל זה לא קורה מעצמו. מי שמחזיק את הקבוצה הוא המנחה, ורבים מהמנחים מתארים תחושה שאיש לא הכין אותם לתפקיד הזה, שהוא שונה מהנחיית קבוצה של בני מקצוע אחד.
תכנית שתוארה במאמר מחקרי מאוניברסיטת איסט אנגליה מציעה מענה מעשי. הלמידה הבין-מקצועית שם כוללת כ-1500 סטודנטים מתשעה תחומי הכשרה, בארבע רמות שמתקדמות עם שנות הלימוד. כדי להכין את המנחים נבנתה הכשרה בת 12 שעות, בשלושה מפגשים של ארבע שעות כל אחד, שנשענת על שני עוגנים: תאוריות של למידה בקרב מבוגרים, שמדגישות למידה פעילה ורלוונטית, ו"השערת המגע", שלפיה מפגש מובנה בין קבוצות עשוי להפחית דעות קדומות.
מה בתוך ההכשרה? שמונה רכיבים: הסכמה על מטרות, הצגת התאוריה וההקשר, עבודה בקבוצות קטנות, משחק תפקידים, דיון במיומנויות המנחה, חומרי עזר, תמיכה מתמשכת והערכה. את החוויה שיעברו הסטודנטים חווים קודם המנחים עצמם, כולל עבודה על תרחיש קליני והצגת תוצר משותף.
נקודה אחת בולטת במיוחד: המנחה אינו מקור הידע הקליני אלא מי שמנהל תהליך. הוא צריך להקשיב, לגשר, להישאר גמיש, ולעודד כל מקצוע להשמיע את קולו באופן שוויוני. ההכשרה מקדישה מקום גם למודעות של המנחה לזהותו המקצועית ולדימויים שיש לו על מקצועות אחרים, כי אלה משפיעים על הדינמיקה בקבוצה.
מי שעוסק בהכשרת צוותים, בהנחיית קבוצות או בתכנון תוכניות לימוד רב-תחומיות ימצא במאמר מסגרת שאפשר להתאים להקשרים אחרים. סיכום מפורט של המאמר, שמבוסס על Freeman, Wright ו-Lindqvist מ-2010, מופיע בסיכום המאמר על הכשרת מנחים ללמידה בין-מקצועית במכון אלבק.
