בתשיעי ביוני 1762 גינה הפרלמנט של פריז ספר חדש, הורה לשרוף אותו והוציא צו מעצר נגד מחברו. המחבר, ז'אן-ז'אק רוסו, יצא לדרך באותו יום ולא חזר לצרפת שנים רבות. עשרה ימים לאחר מכן עשתה ז'נבה, עיר הולדתו, את אותו הדבר בדיוק.
הספר לא היה כתב פלסתר פוליטי ולא קריאה למרד. שמו "אמיל, או על החינוך", והוא ספר על גידול ילדים.
רוסו בנה בו חיבור פילוסופי בצורת סיפור: ילד בדיוני בשם אמיל, מחנך אחד שמלווה אותו מהינקות ועד הנישואים, וחמישה חלקים לפי שלבי הגיל. יש בו עמודים ארוכים על הנקה ועל חיתול תינוקות, יש בו התנגדות נחרצת ללימוד קריאה מוקדם, ויש בו דרישה שכל ילד ילמד מלאכת כפיים אמיתית כדי שלא יהיה תלוי בשינויי המזל.
הסיבה לשריפה נמצאת באמצע. בתוך החלק הרביעי משובץ פרק בשם "הצהרת האמונה של הכוהן מסבוייה", ובו מסביר כומר כפרי לצעיר שהאמונה באל נשענת על הלב ועל המצפון, ולא על התגלות, על נסים או על סמכותה של כנסייה. הכומר אינו שולל את קיומו של האל. הוא שולל את מי שטוען לדבר בשמו.
העמדה הזאת, שנקראה בזמנה דאיזם, לא הייתה חדשה בחוגי הנאורות. מה שהיה חריג הוא המקום שבו הופיעה: לא בחיבור פילוסופי שקוראים בו מעטים, אלא בתוך ספר הדרכה להורים שעבר מיד ליד ונמכר היטב. רעיון שנשאר בין פילוסופים הוא ויכוח, ורעיון שמגיע אל שולחן המטבח הוא בעיה.
מעניין במיוחד שהתגובה הגיעה משני צדי המתרס הדתי. פריז הקתולית כעסה משום שהכומר שולל את סמכות הכנסייה, וז'נבה הפרוטסטנטית כעסה משום שהוא שולל את ההסתמכות על הכתוב. רוסו הצליח להרגיז את שניהם באותו פרק, וזו אולי העדות הטובה ביותר לכך שהוא לא נטה לאף אחד מהם.
התוצאה המעשית הייתה הפוכה לכוונת השורפים. הספר הפך לאחד הנקראים של המאה השמונה עשרה, ובהמשך לאחד הטקסטים שעיצבו את החשיבה החינוכית המודרנית. פסטלוצי ופרבל, שמהם צמחו בית הספר וגן הילדים כפי שאנחנו מכירים אותם, בנו על רעיונות שהגיעו משם. גם החלוקה להתפתחות לפי שלבי גיל, שהיום נראית מובנת מאליה, מתחילה בספר הזה.
על חייו של רוסו עצמו אפשר לומר שהם לא היו פחות סוערים מספריו. הוא נולד בז'נבה ב-1712, אמו מתה תשעה ימים אחרי לידתו, ובגיל שש עשרה עזב את העיר אחרי שמצא את שעריה נעולים ולא המתין לבוקר. הוא המיר את דתו, חזר בו, התפרנס מהעתקת תווים, כתב אופרה שהוצגה לפני המלך, ורב כמעט עם כל מי שהיה קרוב אליו. ב-1794, בשיא המהפכה הצרפתית, הועברו עצמותיו לפנתיאון בפריז, לא הרחק מוולטר, יריבו הוותיק.
אשר לספר עצמו, הוא עדיין מעורר ויכוח. החלק החמישי, העוסק בחינוכה של סופי, מציג עמדות על חינוך נשים שספגו ביקורת חריפה כבר בדור שאחריו. והמחבר שתבע מהורים לגדל את ילדיהם במו ידיהם מסר את חמשת ילדיו שלו לבית יתומים, כפי שסיפר בעצמו ב"וידוי". מי שמחפש בספר הזה מופת לא ימצא אותו. מי שמחפש בו שאלות שקשה להתחמק מהן, ימצא יותר ממה שחיפש.
הספר יצא לאחרונה בתרגום עברי חדש מצרפתית, בחמשת חלקיו, כולל הפרק שבגללו נשרף.
