בין יצירות הפרוזה המחורזת הגדולות של ימי הביניים, תחכמוני של יהודה אלחריזי מוכר בעיקר כאוסף מקאמות. אחת מהן, המחברת העשרים ושבע, מוקדשת כולה לנושא היין, והיא מעניינת במיוחד משום שאינה שיר שבח פשוט לכוס ולגפן.
שירת החול העברית שצמחה בספרד התעצבה בהשפעת המופת הערבי, ושירת היין הפכה בה לסוגה עצמאית עם כללים ומוסכמות משלה. אלחריזי מכיר את המוסכמות האלה, אך בוחר לבנות את המחברת כתחרות רטורית: צד אחד משבח את היין וצד אחר מגנה אותו, והקורא לא יודע מראש לאן יוביל הדיון.
המחברת נשענת על שני מקורות השפעה. מצד אחד המקרא, שבו מופיעות שתי גישות שונות ליין, ומצד שני המסורת הערבית העשירה של שירת החצר. השילוב ביניהם בתוך עלילה אחת מעלה שאלה מרתקת: איך מוטיבים מקראיים וערביים חיים יחד באותו טקסט, ומה בוחר המחבר לקחת מכל אחד מהם?
גורם ההפתעה הוא אחד המפתחות להבנת המחברת. בין הדמויות בולט איש השיבה, שמפתיע את הקהל שוב ושוב, והמבנה התחרותי משמש את אלחריזי בדרך שחורגת ממה שמקובל בסוגה. מה שנראה בתחילה כשעשוע ספרותי הופך בהדרגה לדיון מוסרי, על היחס בין הנאה לפרישות ובין שעשוע לתוכחה.
למי שמתעניין בשירה העברית של ספרד, המחברת הזו היא דוגמה טובה לאופן שבו משורר יכול לקבל מוסכמה ספרותית מוכרת ולהפוך אותה לשאלה פתוחה. היא מראה שגם נושא שנראה קליל, כמו יין, יכול לשמש במה לדיון על ערכים, על חיים ועל הדרך שבה אנו קוראים טקסטים עתיקים.
כך מתגלה אצל אלחריזי יחס מורכב בין מסורת לחידוש: הוא נשאר בתוך הסוגה, ובו בזמן מותח אותה. מי שרוצה לעיין בניתוח המלא של המבנה, הלשון והתחבולות הרטוריות של המחברת, מוזמן לקרוא מאמר אקדמי על המחברת העשרים ושבע בתחכמוני.
