בשדה הקרב אין זמן להתלבטות. לעיתים 3 עד 8 שניות מפרידות בין זיהוי לבין פעולה, בין היסוס לבין החלטה. בתוך הזמן הקצר הזה נוצר לעיתים פער חד: מה שנראה כ־החלטה לא ודאית — מול מה שנדרש בפועל.
במסגרת צה"ל , המציאות המבצעית מורכבת ואפורה. לא כל סיטואציה ברורה בזמן אמת, ולעיתים רק חלק מהתמונה ידוע לחייל בשטח. בתוך משימה אחת יכולים להתרחש 5 עד 12 רגעי הכרעה, שכל אחד מהם מוסיף שכבת לחץ על השיפוט.
אחרי 2 עד 4 אירועים כאלה ברצף, מתחילים לעיתים להופיע ספק, שחיקה או צורך להצדיק החלטות בדיעבד. זהו הדיסוננס הקוגניטיבי: המתח בין פעולה הכרחית לבין אי-ודאות שמנסה לעבד אותה לאחר מכן.
המערכת מנסה להתמודד עם המורכבות באמצעות אימונים המדמים אי-ודאות ולחץ גבוה, שמטרתם לחדד תגובה מהירה תחת תנאים קיצוניים. לאחר מכן נערכים תחקירים שמסייעים להבין את ההחלטות ולשפר ביצועים, אך לא תמיד מצליחים לפרק את העומס הפנימי עצמו.
כך מתקיים בשטח קרב נוסף- שקט, פנימי ומתמשך — בין מה שנעשה לבין מה שניתן היה לחשוב שנכון לעשות.
האם יש מקום לאי־ודאות בשדה הקרב?
כן, אך בעיקר לפני הפעולה ולאחריה.
עמדה ביקורתית (דעת הכותב):
לדעתי, בפועל בשדה הקרב שיקולים של אי־ודאות ושל “נכונות הביצוע” נתפסים לעיתים כמשניים ברגע ההכרעה עצמו, משום שהזמן, הלחץ וחוסר הוודאות מצמצמים מאוד את היכולת לעיסוק בהם בזמן אמת. לכן ההכרעה נשענת בעיקר על צורך מבצעי מיידי, בעוד ששיקולים אלה מקבלים משקל רחב יותר ברמה מערכתית, חינוכית ולאחר מעשה.
