"זרם התודעה" הוא מונח שרוב האנשים פוגשים בשיעור ספרות. הוא מוצמד ל"יוליסס" של ג'יימס ג'ויס, לווירג'יניה וולף, לוויליאם פוקנר ולמרסל פרוסט, והוא מתאר כתיבה שמנסה לשחזר את הזרימה הפנימית: משפטים שנשברים, מחשבה שעוברת לאחרת בלי הסבר, פיסוק חלקי או היעדר פיסוק, וערבוב של מה שנראה ושל מה שנזכר.
אבל המונח לא נולד בספרות. הוא נולד בספר פסיכולוגיה שיצא ב-1890, ובמקור היה לו תפקיד אחר לגמרי: הוא היה טיעון נגד הדרך שבה חקרו אז את הנפש.
1890
את המונח טבע ויליאם ג'יימס, פסיכולוג ופילוסוף אמריקני, בספרו "עקרונות הפסיכולוגיה". הספר יצא בשני כרכים, אחרי שתים עשרה שנות עבודה במקום השנתיים שהתחייב להן, והוא הספר שהפך את הפסיכולוגיה האמריקנית לתחום העומד בפני עצמו.
האסכולה שג'יימס התנגד לה הייתה המובילה בזמנו. לפיה אפשר לפרק את חיי הנפש ליחידות יסוד, לתחושות ולרגשות פשוטים, ואז להרכיב מהן מחדש את התודעה. מעין כימיה של הנפש: קודם מבודדים את היסודות, אחר כך מסבירים את התרכובת.
ג'יימס טען שמי שמתבונן בתודעה כפי שהיא נחווית בפועל אינו מוצא בה יחידות כאלה. אין מחשבות בודדות שמונחות זו לצד זו כמו חרוזים. יש מהלך אחד נמשך שבו רגשות, תחושות, זיכרונות ומחשבות עוברים זה לתוך זה בלי גבול חד. לכן הציע לדבר על נחל, על נהר או על זרם, ולא על שרשרת ולא על טור של חוליות.
ארבע תכונות
ארבעה דברים הוא מייחס לזרם הזה.
הוא תמיד של מישהו. אין מחשבה שאינה מחשבתו של אדם מסוים, והתודעה היא אישית ביסודה.
הוא משתנה בלי הפסק. אותו מצב נפש אינו חוזר פעמיים, וגם כשאנחנו חושבים שוב על אותו דבר המחשבה אינה זהה, מפני שהיא באה אחרי כל מה שקדם לה.
הוא רצוף. גם אחרי שינה או הפסקה, האדם חש את המחשבה החדשה כשייכת לאותו מהלך ולא כפתיחה של מהלך אחר.
והוא בוחר. בכל רגע נמצאים בשדה התפיסה הרבה יותר דברים ממה שאנחנו שמים לב אליהם, והתודעה מדגישה חלק ומדחיקה את השאר. ג'יימס ראה בבחירה הזאת את עיקר עבודתה.
למה זה היה טיעון ולא דימוי
הנקודה שהכי קל להחמיץ היא שהמונח אינו תיאור פיוטי. אם התודעה היא זרימה, אז פירוק שלה ליחידות אינו ניתוח אלא עיוות של מושא המחקר, ולכן הדרך לחקור אותה חייבת להיות אחרת. זו קביעה מתודולוגית, והיא זו שהחזיקה את כל עבודתו של ג'יימס אחר כך.
אפשר לראות אותה בספרו המפורסם, "החוויה הדתית לסוגיה" משנת 1902. שם הוא חוקר חיי נפש דתיים לא דרך מוסדות ולא דרך עיקרי אמונה, אלא דרך מאות תיאורים בגוף ראשון של מה שעבר על אנשים, כלומר דרך הזרם עצמו כפי שהמספרים מתארים אותו.
החיים השניים
במחצית הראשונה של המאה העשרים אימצו מבקרי ספרות את המונח ככינוי לטכניקת הכתיבה שתוארה למעלה. ראוי לדעת שהסופרים עצמם לא בהכרח קראו את ג'יימס ולא בהכרח ראו את עצמם מיישמים תורה פסיכולוגית; השם הוצמד לכתיבתם בעיקר מבחוץ.
בלשון הספרות מבחינים לעיתים בין זרם התודעה ובין מונולוג פנימי. מונולוג פנימי הוא דיבור פנימי מנוסח, שאפשר לקרוא אותו כמשפטים. זרם התודעה מנסה למסור גם את מה שקודם לניסוח, וזה בדיוק מה שג'יימס טען שאי אפשר לפרק ליחידות.
ולבסוף הערה שמונעת בלבול נפוץ: ויליאם ג'יימס וג'יימס ג'ויס אינם אותו אדם ואין ביניהם קשר. הראשון היה פסיכולוג אמריקני, השני סופר אירי. והנרי ג'יימס הסופר הוא אדם שלישי, אחיו של ויליאם.
