"הוא הלך בשדות" של משה שמיר נחשב מזמן לאחד מסמלי התרבות של ישראל הצעירה. הרומן יצא בינואר 1948 וראה כמה מהדורות בתוך שלוש שנים, והמחזה שעובד ממנו היה המחזה המקורי הראשון שעלה בישראל העצמאית. שליש מהאוכלוסייה היהודית בארץ צפה בו, ולעיתים קרובות הוא הוצג לחיילים. אבל השאלה המעניינת פחות נוגעת להצלחה ויותר לסוג היצירה: האם זו בכלל דרמה היסטורית, או שמא טרגדיה במובן הקלאסי?
המחזה נפתח דווקא בשגרה: גבר מתגלח, ילדים מקשיבים לסיפור לפני השינה, מוזכר טקס זיכרון לנער שנפל, ואין שום סימן לאבל. את דיוקנו של אורי כהנא, החייל המת, רואים על הקיר מהרגע הראשון, ולכן העלילה כולה נצפית מנקודת מבטו של מותו. אנחנו לא מחכים לנפילה, אנחנו מבינים בדיעבד איך הגענו אליה.
אורי עצמו אינו גיבור מפואר. הוא נמצא בעולם של אי-ידיעה, מסרב להקשיב, מסרב להבין, ועונה למיקה, הניצולה מפולין, "אינני צריך לדעת". כמו אוידיפוס, הוא בן בכור שחוזר ממרחק אל מציאות של חטאי אבות, ודווקא סירובו לדעת מוליך אותו אל קורבנו. אפילו שתיקתו, שוולטר בנימין מתאר כשפתו היחידה של הגיבור הטרגי, בונה סביבו חומה.
הקריאה הזאת מעמידה את המחזה באור אחר: הוא לא רק מעלה על נס את הצבר, אלא מציג מחיר כבד מאוד של דמות האזרח הגברי שהחברה בראשית המדינה ביקשה לעצב. מי שרוצה להעמיק יוכל לקרוא את הניתוח המלא בסיכום המאמר אזרחות והקרבה: ההסכמה הטראגית ב"הוא הלך בשדות", שמפרט את בניית הגיבור ואת שורשי הטרגדיה הציונית המוקדמת.
ההבדל בין מחזה גבורה לטרגדיה קטן בכתב ועצום בבימוי: הראשון מבקש מהקהל להתרגש וללכת, והשני מבקש ממנו להישאר ולשאול מה הוא ראה. ייתכן שזו אחת הסיבות לכך שהמחזה מוסיף לעניין קוראים וצופים גם היום.
