הפרעת קשב וריכוז מזוהה בדרך כלל עם ילדים, אבל היא ממשיכה ללוות את רוב האנשים גם בבגרות, ולפי הספרות היא מופיעה בקרב כחמישה אחוזים מהאוכלוסייה. בגיל הבגרות היא כבר לא נראית כמו ילד שלא יושב במקומו, אלא כמו קשיים בארגון, בניהול הזמן, בוויסות הרגשות ובהתמדה במשימות. אלה בדיוק התחומים שבהם נבנית ומתנהלת מערכת יחסים זוגית.
מי שחי עם בן זוג עם ADHD מכיר את התמונה: פגישות שנשכחות, כסף שמתנהל בלי תכנון, קושי להקשיב באמצע שיחה, ולפעמים התפרצויות רגשיות או הימלטות לתוך עצמי. בן הזוג השני עלול להרגיש שאינו נראה, ובן הזוג עם ההפרעה עלול להרגיש שהוא תמיד מאכזב. גם החיים המיניים מושפעים, כי קשה להתרכז ברגע האינטימי, ויש מי שחווים ירידה בחשק ויש מי שחווים ההפך.
השאלה אם הקשיים האלה באמת מתבטאים באיכות הקשר, ואילו גורמים מרככים אותם, נבדקה בעבודה סמינריונית כמותית שמשווה בין בוגרים עם ADHD לבין בוגרים בלי ההפרעה. העבודה על ההבדלים באיכות הקשר הזוגי בין בוגרים עם ADHD לבין בוגרים בלי ההפרעה פותחת בסקירה על זוגיות כצורך אנושי בסיסי, ממשיכה להגדרת ההפרעה ולהשפעת הטיפול התרופתי, ועוברת אל השאלה המיניות והמשפחתיות.
העבודה כוללת מתודולוגיה מפורטת, תוצאות ודיון, ומבוססת על ארבעים ואחד מקורות. מי שמתמודד עם הנושא אישית, מטפל או סטודנט שכותב על זוגיות והפרעות קשב, ימצא בה נקודת התחלה מסודרת. נקודת המוצא שלה פשוטה: זוגיות עם ADHD דורשת מרחב, הקשבה, כבוד לצרכי האחר והכלה, ולכן כדאי להכיר את הדפוסים לפני שהם הופכים לסכסוך.
גם מי שאינו חי עם ההפרעה יכול להרוויח מההבנה הזאת, כי היא מסבירה למה חלק מהמריבות הזוגיות אינן עניין של חוסר אכפתיות אלא של אופן אחר שבו המוח מארגן קשב, זיכרון ותגובה רגשית.
