יש שאלה שמטרידה כמעט כל אדם בשלב כלשהו בחייו: אם כבר ידענו שמשהו יכאיב לנו, למה עשינו אותו שוב? אם מערכת יחסים מסוימת הסתיימה רע, מדוע אנחנו בוחרים לפעמים באדם שמזכיר אותה? אם החלטה כלכלית, מקצועית או אישית גרמה לנו נזק, מדוע אנחנו חוזרים על דפוס דומה?
התשובה המפתיעה היא שאנחנו לא תמיד חוזרים על הטעות – אנחנו חוזרים על התחושה המוכרת.
המוח האנושי אוהב מוכרות. גם כאשר משהו אינו טוב עבורנו, הוא יכול להרגיש בטוח רק משום שכבר חווינו אותו. לכן אדם שגדל בתוך ביקורת, למשל, עלול למצוא את עצמו נמשך בבגרותו לאנשים ביקורתיים. לא מפני שהוא רוצה לסבול, אלא מפני שהמוח מזהה את המצב כמשהו מוכר.
יש גם סיבה נוספת: אנחנו נוטים לזכור את הרגעים הטובים ולהקטין את המחיר ששילמנו. אחרי פרידה אנחנו יכולים לזכור את האהבה ולשכוח את המריבות. אחרי החלטה כלכלית גרועה אנחנו זוכרים את התקווה לרווח ושוכחים את הסימנים שהזהירו אותנו.
הטעות הנשנית מסוכנת דווקא משום שהיא נעשית בהדרגה לנורמלית. בכל פעם אנחנו מוצאים הסבר חדש: הפעם הנסיבות היו שונות, האדם היה אחר, או שפשוט היה לנו מזל רע. כך אנחנו מגנים על הדימוי העצמי שלנו ומתחמקים מהשאלה הקשה באמת: מה בתוכי גורם לי לבחור שוב באותו כיוון? רק כאשר אנחנו מזהים את הדפוס, אפשר לעצור אותו.
אבל אולי הסיבה העמוקה ביותר היא שאנחנו מספרים לעצמנו שהפעם יהיה אחרת.
אנחנו נכנסים לאותה סיטואציה עם אדם אחר, עבודה אחרת או החלטה אחרת, ומשוכנעים שהפעם נצליח לשנות את התוצאה. לפעמים זה אכן קורה. אבל לעיתים קרובות, אם לא השתנה משהו בתוכנו, גם התוצאה נשארת דומה.
הלקח אינו שעלינו לפחד מטעויות. טעויות הן חלק מהחיים. השאלה החשובה יותר היא האם אנחנו לומדים מהן.
כי לטעות פעם אחת זו אנושיות. לחזור על אותה טעות בלי להבין מדוע – זו כבר בחירה שאנחנו יכולים לשנות.
