למה דונלד טראמפ עלול להיות מסוכן לעולם
הסכנה האפשרית בדונלד טראמפ אינה נובעת מעצם היותו מנהיג תקיף או שנוי במחלוקת, אלא מהשילוב בין כוח פוליטי וצבאי עצום, סגנון עימותי, נכונות לערער על מוסדות וכללים, ויכולת להשפיע במהירות על מיליוני אנשים. כאשר תכונות אלה מתקיימות אצל מנהיג של מעצמה עולמית, הן עלולות להפוך מחילוקי דעות פוליטיים לסיכון ממשי ליציבות הדמוקרטית, ליחסים הבינלאומיים ולביטחון הציבור.
לאורך הטקסט ייבחן הסיכון הזה לפי כמה קריטריונים מרכזיים: יחסו של טראמפ למוסדות דמוקרטיים ולשלטון החוק; נכונותו לקבל ביקורת, מגבלות ופשרות; האופן שבו הוא משתמש בכוחו התקשורתי ומעצב את השיח הציבורי; השפעת סגנונו על קיטוב, אלימות ואמון הציבור; ולבסוף, מידת הוודאות והיציבות שהוא מקרין בזירה הבינלאומית, במיוחד מול בעלות ברית ויריבים.
ראשית, טראמפ נוטה להציג סוגיות מורכבות במונחים של ניצחון והפסד. דוגמה בולטת לכך היא תגובתו לתוצאות הבחירות לנשיאות ב־2020. אף שמשרד המשפטים האמריקאי, גורמי בחירות במדינות השונות ובית המשפט העליון לא מצאו ראיות להונאה בהיקף שהיה משנה את התוצאה, טראמפ המשיך לטעון שהבחירות “נגנבו”. ב־6 בינואר 2021, בנאום שקדם להתקפה על הקפיטול, הוא קרא לתומכיו “להילחם” וטען כי עליהם להפגין נחישות. ועדת החקירה של בית הנבחרים קבעה בדוח הסופי שלה מ־2022 כי ניסיונותיו לבטל את תוצאות הבחירות תרמו ישירות ללחץ שהופעל על מוסדות המדינה. גם התביעה הפדרלית נגדו, שהוגשה ב־1 באוגוסט 2023 בידי התובע המיוחד ג’ק סמית, תיארה מאמץ מתמשך לשנות את תוצאות הבחירות באמצעות לחץ על בעלי תפקידים, רשימות אלקטורים חלופיות והפצת טענות כוזבות. מקורות: ועדת בית הנבחרים לחקירת 6 בינואר, הדוח הסופי, 22 בדצמבר 2022; כתב האישום הפדרלי נגד טראמפ, 1 באוגוסט 2023; משרד המשפטים האמריקאי, הצהרות על שלמות הבחירות ב־2020.
גישה של “ניצחון או הפסד” עשויה להקשות על פשרות, במיוחד בנושאים רגישים כמו מלחמות, יחסים בין מעצמות, סחר בינלאומי ובריתות ביטחוניות. כאשר מנהיג בעל השפעה עולמית מגיב בחריפות לביקורת או לאי־הסכמה, הוא עלול להגדיל מתחים ולצמצם את מרחב הפעולה הדיפלומטי. דוגמה לכך נראתה ביחסו של טראמפ לקונגרס ולמפלגה היריבה בתקופת כהונתו הראשונה: השבתת הממשל שנמשכה מ־22 בדצמבר 2018 עד 25 בינואר 2019, הארוכה בתולדות ארצות הברית, נבעה בעיקר ממחלוקת על מימון חומה בגבול עם מקסיקו. לפי שירות המחקר של הקונגרס, ההשבתה פגעה בפעילותם של מאות אלפי עובדים ובשירותים ציבוריים. מקור: Congressional Research Service, “Shutdown of the Federal Government: Causes, Processes, and Effects”, 2019.
שנית, יחסו למוסדות דמוקרטיים מעורר דאגה. טראמפ הרבה לתקוף את התקשורת, יריבים פוליטיים, מערכת המשפט וגופי בחירות, ולעיתים הציג ביקורת על החלטות מוסדיות כהוכחה לקנוניה נגדו. לאחר הבחירות ב־2020, למשל, הוא הפעיל לחץ על מזכיר המדינה של ג’ורג’יה, בראד רפנספרגר, בשיחת טלפון ב־2 בינואר 2021, שבה ביקש ממנו “למצוא” את מספר הקולות הדרוש לשינוי התוצאה במדינה. תמליל השיחה פורסם בידי העיתון The Washington Post ב־3 בינואר 2021, והאירוע נכלל גם בחקירות הקונגרס ובמסמכי התביעה הפדרלית.
התנהלות כזו עלולה לפגוע באמון הציבור במערכות הדמוקרטיות ולעודד את הרעיון שמנהיג רשאי להתעלם מכללים כאשר הם אינם משרתים אותו. בדוח שפורסם ב־2021 קבעה ועדת ונציאנית של מועצת אירופה כי טענות בלתי מבוססות על הונאת בחירות, במיוחד כאשר הן מופצות בידי בעלי תפקידים בכירים, עלולות לערער את אמון הציבור בתהליכים דמוקרטיים. בנוסף, סקר של Pew Research Center שנערך לאחר הבחירות ב־2020 מצא פער עמוק בין תומכי שתי המפלגות באשר לאמון בתוצאות הבחירות. מקור: Venice Commission, “United States of America: Joint Opinion on the Election Dispute”, 2021; Pew Research Center, “Election 2020: Voters’ Views of the Election”, 2020.
סכנה נוספת קשורה לכוחן של הצהרותיו. טראמפ הוא דמות תקשורתית בעלת קהל עצום, ולכן אמירות חדות או בלתי מבוססות עשויות להתפשט במהירות ולהשפיע על דעת הקהל, על שווקים ועל התנהגות פוליטית. במהלך כהונתו הראשונה הוא השתמש לעיתים קרובות בטוויטר כדי לתקוף יריבים, להכריז על מדיניות ולהגיב למשברים. מחקר שפורסם ב־2020 בכתב העת Nature Human Behaviour מצא קשר בין חשיפה למסרים פוליטיים מקוונים לבין התפשטות מידע כוזב וקיטוב, אף שהמחקר אינו מוכיח שכל אמירה של טראמפ גרמה ישירות לתוצאה מסוימת. מקור: Nature Human Behaviour, מחקרים על הפצת מידע כוזב וקיטוב פוליטי ברשת, 2020.
כאשר מסרים כאלה מחזקים פחד, כעס או עוינות כלפי קבוצות מסוימות, הם עלולים להעמיק קיטוב חברתי ולעודד אלימות פוליטית. דוגמה מרכזית היא עצרת “Unite the Right” בשרלוטסוויל ב־12 באוגוסט 2017, שבה נהרגה המפגינה הת’ר הייר. במסיבת עיתונאים ב־15 באוגוסט אמר טראמפ כי קיימת אחריות “משני הצדדים”, אמירה שעוררה ביקורת חריפה משום שנראתה כמשווה בין מפגינים נאו־נאצים לבין מתנגדיהם. ועדת בית הנבחרים לחקירת 6 בינואר קבעה כי הרטוריקה של טראמפ, לרבות טענותיו החוזרות על “גניבת הבחירות”, תרמה לאקלים הפוליטי שהוביל לאלימות בקפיטול. מקורות: תמליל מסיבת העיתונאים בבית הלבן, 15 באוגוסט 2017; דוח ועדת 6 בינואר, 2022.
עם זאת, יש להבחין בין אחריות פוליטית לבין קביעה משפטית או סיבתית מוחלטת. לא כל אמירה חריפה מובילה לאלימות, ולא ניתן לייחס למנהיג יחיד את כל התהליכים החברתיים בארצות הברית. מחקרים של Pew Research Center ושל מכון PRRI מצביעים על כך שהקיטוב האמריקאי נובע משילוב של גורמים: אי־שוויון, תקשורת מפלגתית, רשתות חברתיות, זהות מפלגתית ושינויים דמוגרפיים. טראמפ לא יצר את כל התהליכים הללו, אך הוא השתמש בהם והעצים אותם. מקורות: Pew Research Center, דוחות על קיטוב פוליטי בארצות הברית, 2014–2023; Public Religion Research Institute, דוחות על קיצוניות פוליטית ואלימות, 2022–2023.
גם בזירה הבינלאומית יש משמעות רבה לסגנונו. בעלות ברית עשויות לחשוש שמחויבויות אמריקאיות ישתנו במהירות, ואויבים עלולים לפרש אמירות מאיימות או בלתי צפויות כהסלמה. בתקופת כהונתו הראשונה מתח טראמפ ביקורת חוזרת על מדינות נאט״ו בשל הוצאות הביטחון שלהן. בפסגת נאט״ו בבריסל ביולי 2018 הוא דרש מבעלות הברית להגדיל את הוצאותיהן ואף הטיל ספק פומבי במחויבות האמריקאית לעקרון ההגנה ההדדית. אף שהברית שרדה, מזכ״ל נאט״ו לשעבר ינס סטולטנברג ומנהיגים אירופים הזהירו כי ספקות פומביים בנוגע לסעיף 5 עלולים לפגוע בהרתעה. מקור: NATO, תמלילי פסגת בריסל, 11–12 ביולי 2018; Congressional Research Service, דוחות על נאט״ו ומחויבות ארצות הברית לברית, 2018–2020.
דוגמה נוספת היא פרישת ארצות הברית מהסכם הגרעין עם איראן, שעליה הודיע טראמפ ב־8 במאי 2018. הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית דיווחה באותה תקופה כי איראן עמדה בהתחייבויותיה המרכזיות לפי ההסכם. לאחר הפרישה והטלת הסנקציות האמריקאיות, איראן החלה לצמצם בהדרגה את עמידתה במגבלות ההסכם. מבקרי ההחלטה טענו כי היא החלישה מנגנון פיקוח בינלאומי והגדילה את הסיכון להסלמה; תומכיה טענו כי ההסכם היה מוגבל מדי וכי לחץ כלכלי הוא הדרך להשיג הסכם טוב יותר. מקורות: International Atomic Energy Agency, דוחות האימות על יישום הסכם הגרעין, 2016–2018; הבית הלבן, הודעת הפרישה מה־JCPOA, 8 במאי 2018.
חוסר ודאות כזה עלול להחליש שיתופי פעולה ולפגוע ביציבות העולמית, במיוחד בתקופות של מלחמה או משבר. עם זאת, גם כאן יש להימנע מהגזמה: בתקופת כהונתו הראשונה לא פרצה מלחמה ישירה בין ארצות הברית למעצמה גרעינית, והיו הישגים דיפלומטיים מסוימים, ובהם הסכמי אברהם שנחתמו החל מאוגוסט 2020 בין ישראל לבין איחוד האמירויות ובחריין, ובהמשך עם מרוקו וסודאן. תומכי טראמפ רואים בהסכמים אלה הוכחה לכך שסגנון תקיף ועסקאות ישירות יכולים להניב תוצאות. מקור: מחלקת המדינה האמריקאית, הודעות על הסכמי אברהם, 2020.
עם זאת, חשוב להציג את הנושא באופן מאוזן. תומכיו של טראמפ טוענים כי סגנונו התקיף נועד להגן על האינטרסים האמריקאיים, לצמצם מעורבות במלחמות וללחוץ על מדינות אחרות לשאת בנטל רב יותר. הם מצביעים על דרישתו מבעלות ברית נאט״ו להגדיל את הוצאות הביטחון, על מדיניותו כלפי סין ועל הסכמי אברהם כדוגמאות למדיניות של לחץ ומשא ומתן. גם מבקריו מודים לעיתים כי מדיניותו אילצה בעלות ברית לדון מחדש בחלוקת הנטל הביטחוני, אף שהם חולקים על האופן שבו עשה זאת. מקורות: NATO, דוחות הוצאות ביטחון, 2017–2020; U.S. Trade Representative, דוחות על מדיניות הסחר מול סין, 2018–2020.
לכן, השאלה אם הוא מסוכן אינה ניתנת לתשובה פשוטה. החשש המרכזי אינו רק מעמדותיו, אלא מהאפשרות שכוח רב יתרכז בידי מנהיג שמעדיף עימות, נאמנות אישית ומסרים מוחלטים על פני איפוק, מוסדות ופשרות. האירועים שלאחר הבחירות ב־2020, הלחץ על פקידי בחירות, ההתקפה על הקפיטול ב־6 בינואר 2021, העימותים עם בעלות הברית והפרישה מהסכם הגרעין עם איראן אינם מוכיחים שכל מדיניות של טראמפ מובילה בהכרח לאסון. אולם הם מספקים בסיס ממשי לחשש שמנהיגותו עלולה להחליש נורמות דמוקרטיות, להעמיק קיטוב ולהגדיל את חוסר הוודאות בזירה
