חשוב לזכור גם את גבולות הממצאים. המדגם קטן יחסית, הוא כולל משיבים מאזור אחד בלבד, והמחקר מבוסס על שאלונים ולא על מעקב לאורך זמן, ולכן אי אפשר לקבוע מה גורם למה. עם זאת, כשמחקר עצמאי של סטודנטים מצביע על כיוון ברור, כדאי לשאול אילו שאלות הוא פותח לבדיקה נוספת: האם הקשר הנעדר נובע מאופן המדידה, או שחוסן באמת מתבטא קודם כול בהתמודדות פנימית ולא בקשרים עם אחרים?
הנחה רווחת אומרת שמי שעבר אירוע טראומטי ומפגין חוסן נפשי גבוה יצליח גם לבנות קשרים קרובים ואינטימיים. מחקר סמינריוני שבדק את הנושא בקרב מאה בוגרים ישראלים, כולם תושבי הצפון, עובדים ובעלי שירות צבאי, מציע תמונה מורכבת יותר.
החוקרים בדקו שלושה מושגים: חוסן נפשי, מסוגלות עצמית ואינטימיות זוגית וחברתית. הקשר הראשון היה צפוי. ככל שהחוסן הנפשי של הנבדק גבוה יותר, כך גם תחושת המסוגלות העצמית שלו, כלומר האמונה ביכולתו לפעול ולהשפיע על חייו. גם הקשר השני נתמך. מי שחש מסוגלות עצמית גבוהה יותר דיווח על יכולת גבוהה יותר ליצור אינטימיות עם בן או בת זוג ועם חברים.
הממצא המפתיע הוא מה שלא נמצא. בין חוסן נפשי לבין אינטימיות לא התגלה קשר ישיר. במילים אחרות, היכולת לעמוד בלחץ ולהתאושש ממנו אינה מבטיחה בפני עצמה קרבה לאנשים אחרים. נראה שהאמונה האישית ביכולת לפעול היא החוליה המקשרת. גם ההבדלים בין גברים לנשים במידת האינטימיות ובמסוגלות העצמית לא היו מובהקים.
מה המשמעות לעבודה טיפולית ולחיי היומיום? מי שמלווה אנשים אחרי אירועי טראומה, או עובר אותם בעצמו, עשוי להרוויח מכך שלא יסתפק בחיזוק החוסן הנפשי הכללי, אלא יעבוד במפורש על תחושת היכולת האישית: הצבת יעדים קטנים שאפשר להשיג, חוויות של הצלחה ותחושת שליטה בהחלטות. ייתכן שדווקא מהן תצמח הפתיחות הנדרשת כדי להיקשר לאחרים.
את המחקר המלא, על סקירת הספרות, כלי המחקר והניתוחים הסטטיסטיים שלו, אפשר לקרוא כאן: עבודה סמינריונית על אינטימיות בקרב בוגרים שחוו טראומה.
