כשמטיילים בישראל ומסתכלים על שמות רחובות, אנדרטאות וטקסי זיכרון, קל להבחין שרוב הדמויות המונצחות הן גברים. השאלה למה זה כך, ומה קרה לנשים שפעלו באותה תקופה ממש, היא שאלה היסטורית ולא רק חברתית.
המחקר ההיסטורי על נשים התחיל בארצות הברית ומשם הגיע גם לארץ ישראל. הוא נשען על תפיסה פמיניסטית שבודקת איך נבנו תפקידים חברתיים ומי נחשב בעיני בני דורו לגיבור. בתקופת היישוב נתפסה הגבורה הלאומית והתרומה הצבאית כתחום גברי, ומקומן של נשים הוצג כמקום ביתי. התוצאה היא שבהיסטוריוגרפיה המוקדמת כמעט לא מצאנו התייחסות להנצחתן.
כדי להבין את השינוי אפשר לעקוב אחרי שני גלים של פמיניזם. הגל הראשון, בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, הוביל מאבקים לשוויון. הגל השני, משנות השישים ועד שנות השמונים, הרחיב אותם לתחומים כמו משפחה, מיניות והדרה בחוק ומחוצה לו. שינוי כזה בשיח הציבורי השפיע גם על השאלה מה ראוי להיזכר ומה נשכח.
שני מקרי בוחן מאירים את הנושא היטב: חנה סנש ושרה אהרונסון, שתיהן נשים שפעלו בעולם הביטחון והריגול. כדאי לשאול איך כל אחת מהן הונצחה, באילו אנדרטאות ובאיזה נרטיב, ומה אפשר ללמוד מההבדלים ביניהן על תרבות הזיכרון של היישוב ושל המדינה. השוואה כזו חושפת שזיכרון קולקטיבי הוא תוצאה של בחירות, ולא מראה נאמנה של העבר, ושהבחירות האלה משתנות עם השנים ועם סדר היום הציבורי.
מי שרוצה להעמיק יכול לקרוא עבודה סמינריונית מקיפה על הנצחת נשים בחברה היהודית, שמציגה את הרקע התיאורטי, את תרבות הזיכרון בראשית היישוב ואת שני מקרי הבוחן לאורך כמה פרקים.
