כמעט כל דיון על טכנולוגיה בבית הספר עוסק בשאלה אם מחשבים משפרים את הלמידה. שאלה אחרת נשארת לרוב בצד: מה קורה לאווירה בכיתה כשהמחשבים נכנסים אליה. אקלים כיתתי אינו עניין של מצב רוח בלבד. הוא כולל את תחושת השייכות של התלמידים, את בהירות הכללים, את התמיכה שהמורה מעניק, את המוכוונות למשימה ואת רמת ההישגיות שמצופה מהתלמידים.
יש שתי טענות מנוגדות, ושתיהן סבירות. לפי הטענה הראשונה, מחשבים יכולים לחזק את האקלים: הם מגבירים עניין, מאפשרים עבודה בקבוצות ומזמנים למידה שיתופית שבה התלמידים מסתייעים זה בזה. לפי הטענה השנייה, הם עלולים לפגוע בו: כשכל תלמיד שקוע במסך שלו, האינטראקציה בין התלמידים נחלשת, וגם הקשר בינם לבין המורה עלול להצטמצם.
כדי להכריע בין שתי הטענות אי אפשר להסתפק ברושם כללי. צריך להשוות שיעורים שבהם משתמשים במחשבים לשיעורים שבהם לא משתמשים, ולבחון כל מרכיב של האקלים בנפרד. חשוב גם לשאול כמה פעמים משתמשים במחשבים, איזה חלק מהשיעור הם תופסים ואיזו שיטת הוראה מלווה אותם. ייתכן שהשיטה משפיעה יותר מהמכשיר עצמו. מי שרוצה לראות איך שאלה כזו נבדקת במחקר כמותי יכול לעיין בעבודה סמינריונית על השפעת השימוש במחשבים בהוראה על האקלים הכיתתי, שבנויה על שאלונים שהועברו למורים.
מבחינה מעשית, המסקנה לכל מורה היא לא להתייחס למחשב כאל פתרון או כאל איום, אלא כאל כלי שתלוי באופן השימוש בו. שיעור שמשלב מחשבים לצד שיח, עבודה משותפת וכללים ברורים יכול לשמור על אקלים טוב. שיעור שבו המחשב מחליף את השיח עלול להשיג את ההפך.
