זו אולי הטענה הנפוצה ביותר נגד כל ביקורת על מעמדן של נשים, בכל חברה ובכל תקופה: הן עצמן אינן מתלוננות. אם נשים בוחרות בחיים האלה, מקבלות אותם ולעתים אף מגינות עליהם, מי אתם שתבואו להציל אותן מעצמן? הטענה נשמעת היום בוויכוחים על קהילות מסורתיות, על חלוקת התפקידים בבית ועל בחירות של קריירה. היא נשמעה בדיוק כך גם באנגליה של המאה התשע עשרה.
ב-1869 הקדיש לה הפילוסוף ג'ון סטיוארט מיל כמה עמודים בחיבורו "שעבוד הנשים". הוא מנסח אותה בלשון מי שמעלים אותה: שלטון הגברים בנשים שונה מכל שלטון אחר, מפני שאינו שלטון של כוח. "הוא מתקבל מרצון, הנשים אינן מתלוננות, והן שותפות לו בהסכמה". ואז הוא משיב שלוש תשובות, כל אחת עמוקה מקודמתה.
תשובה ראשונה: זה פשוט לא נכון
נשים רבות אינן מסכימות, ומי שאינו שומע אותן אינו מקשיב. מיל מזכיר את העצומות שהוגשו לפרלמנט בדרישה לזכות בחירה, את התביעה להשכלה שווה ואת הדרישה לפתוח מקצועות סגורים. הוא מוסיף שאיש אינו יודע כמה נשים חושבות כך בשתיקה, מפני שמלמדים אותן מילדות שמחשבות כאלה אינן הולמות.
תשובה שנייה: אף מעמד כפוף לא התחיל בדרישה לחירות מלאה
כאן מיל פונה להיסטוריה. כשנציגי הציבור ישבו לראשונה בפרלמנט האנגלי, במאה השלוש עשרה, איש מהם לא העלה בדעתו לדרוש שהפרלמנט ימנה ממשלות. הם ביקשו רק הגנה ממסים שרירותיים ומפקידי המלך. מכאן הכלל שהוא מנסח: מי שנתונים לשלטון עתיק יומין "לעולם אינם מתחילים בתלונה על השלטון עצמו, אלא רק על הפעלתו המדכאת". העובדה שנשים מתלוננות על בעל מתעלל ולא על מוסד הנישואים אינה מוכיחה אפוא שהן מרוצות מן המוסד. ויש עוד סיבה לשתיקה: התלונה עצמה מסוכנת, מפני שהמתלוננת חוזרת בסוף היום אל הבית שעליו התלוננה.
תשובה שלישית: גם ההסכמה היא תוצר
זו התשובה שבזכותה הקטע נקרא עד היום. שלטון הגברים, כותב מיל, שונה מכל שלטון אחר בדבר אחד: הוא אינו מסתפק בציות. אדון של עבד רוצה עבודה. הגבר רוצה מן האישה הקרובה אליו גם את רגשותיה. הוא רוצה שתהיה "שפחה מרצון ולא שפחה מאונס, ולא שפחה סתם אלא אהובה".
לכן האמצעי העיקרי אינו פחד אלא חינוך. נשים לומדות מילדות שהאופי הראוי להן הפוך מזה של גברים: לא רצון עצמי אלא ויתור, לא שליטה אלא מסירות. מלמדים אותן שזו חובתן, ומוסיפים שזה גם טבען. ומאחר שכל מה שאישה יכולה להשיג, מעמד, ביטחון והערכה, תלוי בגבר שתינשא לו, היכולת למצוא חן נעשית מטרת החינוך כולו. ההסכמה שעליה מצביעים המתנגדים היא אם כן התוצאה של השיטה, ואי אפשר להביא אותה כראיה לטובתה.
מה נשאר מן הטיעון
כלכלנים ופילוסופים בני זמננו נתנו לתופעה שם: העדפות מסתגלות. אדם לומד לרצות את מה שבהישג ידו ולא לרצות את מה שנמנע ממנו, ולכן שביעות הרצון שלו אינה מעידה בהכרח שמצבו טוב. הרעיון משמש היום בדיונים על עוני, על חינוך ועל מדידת רווחה.
ויש גם מי שמשיבים למיל. אם הסכמה אינה ראיה, מה כן ראיה? מי שפוסל את מה שנשים אומרות על חייהן בשם מה ש"באמת" טוב להן עושה בדיוק את מה שהוא מבקר. התשובה שעולה מן הפרק צנועה: איש אינו יודע מה נשים היו בוחרות אילו גדלו אחרת, ולכן הדרך היחידה לברר היא לפתוח את כל הדלתות ולראות.
הציטוטים לקוחים מהפרק הראשון של "שעבוד הנשים" בתרגומו העברי החדש.
