איראן וארה״ב: משחק שבו אף אחד לא רוצה לסיים
היחסים בין Iran לבין ארה״ב הפכו בשנים האחרונות לדפוס קבוע של עימות שאינו מתקדם להכרעה. במקום מלחמה כוללת או הסכם ברור, מתקיים סוג של “משחק פתוח” שבו שני הצדדים פועלים בתוך מערכת של הרתעה, תגובה ושליטה בסיכונים.
מאז פרישת ארה״ב מהסכם הגרעין ב־2018, חלפו כ־8 שנים שבהן נרשמו לפי הערכות שונות כ־30–50 התבטאויות פומביות משמעותיות סביב איראן מצד דרגים אמריקאיים שונים. במקביל, תועדו עשרות אירועים ביטחוניים אזוריים ברמות שונות — כולל כ־10–20 אירועי תקיפה או תגובה משמעותיים יחסית (ישירים או שיוחסו לצדדים) לצד אינספור פעולות סייבר, יירוטים והרתעה עקיפה.
גם בתקופה האחרונה הדפוס נמשך: בתוך פרקי זמן של שבועות בודדים ניתן לראות מעבר בין הסלמה לבין רגיעה יחסית, לעיתים אחרי 2–5 ימים של חילופי מסרים או פעולות. ההסלמה האחרונה באזור רק חיזקה את התחושה שהמערכת אינה מתקדמת לקראת הכרעה, אלא מתייצבת מחדש אחרי כל זעזוע.
הפער בין פעולה לבין הצהרה יוצר מצב ייחודי. מצד אחד יש פעילות צבאית או ביטחונית ממשית; מצד שני, ברמה המדינית, המסר אינו עקבי — ובתוך ימים ספורים ניתן לעבור מאיומים חריפים לרמיזות על משא ומתן. התוצאה היא עימות שמסתובב סביב עצמו במקום להתקדם לעבר “סיום”.
בבסיס הדינמיקה הזו עומדת בעיה מבנית: אין הסכמה מה נחשב פתרון. עבור צד אחד, המשך לחץ והרתעה; עבור הצד השני, שמירה על יכולות והישרדות אסטרטגית. לכן, בתוך כ־8 שנות עימות מתמשך, מתקבל דפוס של עשרות מסרים וכמה גלי הסלמה — אך ללא נקודת הכרעה ברורה.
בסופו של דבר, המשחק בין איראן לארה״ב אינו מתנהל כדי להיגמר, אלא כדי להימשך בתנאים נשלטים. וככל שהוא נמשך לאורך זמן, הוא הופך יציב יותר — גם אם היציבות הזו היא בעצמה סוג של קיפאון מתמשך.
