רגעים ראשונים בנחיתה בליסבון
הנחיתה בליסבון לוותה בתחושת התרגשות שקטה. הילדים הביטו דרך חלון המטוס וצפו בעיר שנפרסה מולם כאילו הייתה קופסת הפתעה גדולה. לא היה כאן רגע דרמטי אחד אלא אוסף של מחוות קטנות שהפכו את הטיול המשפחתי כולו לחוויה עמוקה. כבר בדרך מהשדה הם שמו לב לשלטים צבעוניים ולפסיפסים שצובעים את התחנות הציבוריות.
בימים הראשונים הרגשתי שהעיר מאפשרת קצב רגוע. הילדים התעכבו ליד כל דוכן גלידה ואצל כל מוכר קטן שהציע צמידים בעבודת יד. אלו היו רגעים יומיומיים ועם זאת מלאי קסם. ניסיתי להבין מה גורם למקום חדש לגעת בלב של ילד והגעתי למסקנה שהפשטות כאן היא מפתח. העיר לא מנסה להרשים או להדגים עוצמה אלא מאפשרת למטייל להרגיש בה נוח.
גם עבורי היה מדובר בתקופה של הקשבה. גיליתי שלראות את העיר דרך עיניים של ילד מלמדת אותי על הקלות שבה אפשר להתמסר לשגרה חדשה. בין אם זה נסיעה קצרה בטרם ובין אם זה מבט על נהר הטז'ו מבין הסמטאות הרגשתי שהמשפחה כולה נכנסת למעין קו נשימה משותף.
לקראת הטיול חיפשנו מקורות מידע טובים ונגישים. מצאנו את עצמנו משתמשים באתר 'לישראלים' שבו יש מידע על פורטוגל למשפחות ובו טיפים רבים שעזרו לנו להבין מה עשוי להתאים לילדים ומה כדאי לשלב במסלול. האתר העניק לנו נקודות מבט שימושיות שהעשירו את החוויה והפכו אותה ממסע לא מוכר להרפתקה מתוכננת במידה המתאימה.
הרגעים הקטנים שמלמדים על יחד משפחתי
בכל יום מצאנו את עצמנו עוצרים בשל סיבה אחרת לגמרי. פעם זה היה רחוב צר שנראה כמו תפאורה לסיפור ילדים ופעם זו הייתה מוזיקה שנשמעה מאחת הכיכרות. הילדים היו הראשונים לזהות כל נקודה מעניינת בעוד שאני התפעלתי מהאופן שבו הם מנווטים את החוויה המשפחתית. הם לא חיפשו אתרים גדולים או נקודות חובה אלא זרמו עם מה שמעלים הרחוב באותו רגע.
למדתי במהלך הטיול שאחד הדברים החשובים עבורם הוא זמן איכות שאינו תלוי משימות או תכנון מדויק. לעתים די היה להם לשבת על מדרגה ולצפות בעוברים ושבים כדי להרגיש סיפוק. ההבנה הזו שינתה גם את שלי. במקום לתכנן רשימות ארוכות של מקומות החלטתי לתת מקום לתנועה חופשית ולספונטניות.
המשפחה שלי גדלה בתוך טיולים מסוג זה. ברגעים שבהם חיכינו בתור או כשהלכנו לאיבוד קל ברחובות מצאנו את עצמנו צוחקים ומדברים על כל נושא שבעולם. גיליתי שההפתעות הקטנות הן אלו שמייצרות זיכרונות. לאו דווקא ביקור באתרים גדולים אלא דווקא הרגע שבו ילד מבקש לעצור כדי לחלוק מחשבה קטנה.
מסינטרה ועד פורטו דרך עיני הילדים
ביקור בסינטרה היה עבורם כמו כניסה לעולם של אגדות. הם הביטו בארמונות הצבעוניים כאילו היו יצירות מתוך ספרי ילדים. עבורי הייתה זו הזדמנות לראות את אותו אתר מוכר דרך תחושה חדשה. הילדים רצו בין השבילים והצביעו על כל עיטור ועל כל אבן צבעונית. הם התפעלו ללא הפסקה ואני מצאתי את עצמי נשאב לנקודת המבט שלהם.
בפורטו העברנו שעות לאורך הדורו. הילדים הופתעו מהגשרים העצומים ומהסירות שעברו לצדנו. הם שאלו שאלות שאין בהן צורך בתשובה מדויקת כמו איך צובעים את הבתים בצבעים שונים או למה הדגים מתקרבים לשפת הנהר. כל שאלה כזו פתחה שיחה שהכניסה אותנו לעולם דמיוני משותף.
גם האוכל הפך לאמצעי לחיבור בינינו. הילדים ביקשו לטעום מאכלים חדשים ולא חששו להתנסות. כל טעימה הייתה הרפתקה בפני עצמה. אני ראיתי אותם מגלים טעמים ותחושות ומתמסרים לסביבה החדשה במלואם. ברגעים האלה הבנתי עד כמה טיול הוא כלי חינוכי עמוק.
מבט אישי על הורות דרך טיול משפחתי
במהלך הימים הבנתי שאני מגלה על עצמי דברים שלא הייתי מודע להם לפני כן. כמי שנוטה לתכנן ולהספיק כמה שיותר מצאתי את עצמי לומד לשחרר. הילדים לימדו אותי שניתן להסתפק בפחות וליהנות יותר. הם הדגישו בפניי שהרגע הקטן הוא בעל משמעות רבה גם בלי תכלית מיוחדת.
הטיול הפך לסוג של מבחן עדין ליכולת המשפחתית שלנו לשהות יחד ללא לחץ. למדנו לכבד את הקצב של כל אחד. למדנו למצוא את האיזון בין הצרכים של הורים לבין הסקרנות האינסופית של ילדים. הרגשתי שאני מביט במשפחה שלי מזווית חדשה ושאני מצליח לראות אותה בצורה עמוקה יותר.
מאוחר יותר הבנתי שהחוויה אינה רק חופשה אלא שיעור על התבוננות. ילדים רואים את העולם דרך עדשה נקייה יותר. הם אינם נמשכים לשמות גדולים אלא אל מה שמעורר בהם רגש. לנסות לראות כמותם זו משימה שאולי אינה פשוטה אך בעלת ערך רב.
