כשהגעתי לז'בליאק בפעם הראשונה לא באמת הבנתי לאן הגעתי. העיירה הקטנה הזאת נראתה כמו נקודה שקטה על המפה. מקום שעובר דרכו בדרך להרים ולא בהכרח מקום שמרגיש כמו בית זמני. אך מהר מאוד גיליתי שהשקט של ז'בליאק עוטף אותך ומאפשר לנשום אחרת. הרחובות הפשוטים, האוויר הקריר גם בקיץ והתחושה שהטבע נמצא ממש על סף הדלת יוצרים מעטפת שמזמינה האטה. כבר מהרגע הראשון ידעתי שהשהות כאן הולכת ללמד אותי משהו.
הימים הראשונים הוקדשו להתרגלות לשקט ולתנועה איטית יותר. יצאתי לטיולים קצרים סביב האגם השחור, דיברתי עם כמה מקומיים ושמעתי מהם סיפורים על המקום. הרגשתי שהקסם האמיתי של האזור טמון לא רק בנופים אלא בשילוב בין האנשים לבין הטבע. הכול קורה בקצב אחר. זה קצב שמאפשר להקשיב למה שקורה בפנים.
עם הזמן התחלתי להבין שגם השקט של ז'בליאק הוא סוג של מורה. הוא מלמד להתבונן. הוא מלמד לשאול שאלות שלא תמיד שואלים כשהקצב מהיר מדי. ומשם צמח הרעיון לעלות לפסגת בובוטוב קוק. ידעתי שזה יהיה אתגר. ידעתי שזה לא רק מסלול אלא חוויה שתפתח דלתות פנימיות. הרגשתי שההר קורא לי.
לפני היציאה לטרק חיפשתי מידע אמין. רציתי להבין מה רמת הקושי, כמה זמן זה ייקח ומה כדאי לקחת. במקרה הגעתי לאתר בשם "לישראלים" ושם מצאתי מידע מפורט אודות ז'בליאק. חיפשתי מקום שבו אוכל לקבל תמונה שלמה על דברים שכדאי לעשות בז'בליאק וגיליתי שהמידע שם פתח בפניי אפשרויות שלא הכרתי. זה נתן לי ביטחון לצאת לדרך.
עלייה אל הפסגה
הבוקר של הטרק התחיל מוקדם. האוויר היה קריר והערפל עלה מהעמקים. צעד אחרי צעד התקדמתי בשביל המתפתל. ככל שעליתי התחלתי להרגיש איך משהו בתוכי משתנה. יש משהו בעלייה מתמשכת שמאלץ אותך להיות נוכח. אין רעש חיצוני ואין הסחות דעת. יש רק נשימה, קצב הלב והדרך שעולה. ההר עצמו הופך למעין מראה שמחזירה אליך את המחשבות והפחדים.
אחד הדברים הראשונים שהבנתי הוא עד כמה אני נוטה לחשוב על נקודת הסיום במקום להיות בתוך הדרך. כל הזמן שאלתי את עצמי כמה עוד נשאר. אבל ככל שהמשכתי לעלות למדתי לאט לאט לשחרר את ההיצמדות לתוצאה. יש משהו משחרר בכך שמבינים שהפסגה תגיע בזמן שלה ושאין טעם לדחוק בה. ההר מזכיר שאין קיצורי דרך ושכל צעד קטן הוא חלק ממה שבונה את המסע.
לאורך הדרך פגשתי עוד מטיילים מהעולם. חלקם טיילו לבד וחלקם בקבוצות. כל מפגש כזה הזכיר לי כמה כל אחד מאיתנו מגיע עם סיפור אחר. ההר מאחד בין אנשים שלא בהכרח היו נפגשים במקום אחר. יש משהו בפרופורציות שהנוף יוצר. מול מצוקים אדירים ושמיים פתוחים הבעיות מקבלות גודל אחר. הכול נראה ברור יותר.
ככל שמתקרבים לפסגה העלייה נעשית תלולה יותר והנשימה כבדה יותר. אבל דווקא הרגעים הקשים לימדו אותי עד כמה הראש הוא זה שממשיך את הדרך גם כאשר הגוף מתעייף. יש עוצמה בהבנה הזאת. עוצמה שיכולה ללוות גם במקומות אחרים בחיים. כשהגעתי אל הפסגה הרגשתי שסיימתי תהליך שלם. לא רק מסלול פיזי אלא גם מסע מנטלי.
מה שלומדים מההר
כשעמדתי על פסגת בובוטוב קוק הסתכלתי על הנופים שנפתחים לכל הכיוונים והרגשתי שלמדתי שיעור חשוב. ההר לימד אותי שהדרך חשובה לא פחות מהיעד. לימד אותי שהפחדים שמלווים אותנו בתחילת המסע הרבה פעמים מתפוגגים כשמתקדמים קדימה. כל מה שצריך הוא להתחיל. גם אם הצעד הראשון נראה גדול מדי.
למדתי שההתמודדות עם קושי היא אחת המתנות הגדולות שהטבע נותן. כשאתה רחוק מהעיר ומהשגרה אתה שומע יותר טוב את הקול הפנימי שלך. ההר מאפשר להבין מה חשוב ומה פחות. הוא מזכיר שסבלנות היא כוח ושיש ערך גדול לנוכחות בתוך הרגע.
בנוסף הבנתי שהרבה מהדברים שמייצרים לחץ ביום יום נראים שונה כשהעיניים נפתחות אל מרחבים עצומים. יש בהרים יכולת להחזיר אותנו לפרופורציות. להראות לנו שאנחנו חלק קטן בתוך תמונה גדולה. זה משחרר. זה מנקה את הראש.
גם לאחר הירידה מההר התובנות המשיכו ללוות אותי. הן הפכו לחלק מהדרך שבה אני מביט על החיים. כל מסלול מאז מרגיש אחרת כי אני כבר יודע להקשיב. יודע לתת מקום לשקט. למדתי לערוך מסעות לא רק בשביל לראות נופים אלא גם בשביל לראות את עצמי.
ובסופו של דבר למדתי שז'בליאק היא הרבה יותר מנקודת יציאה לטרקים. היא מקום שמאפשר חיבור פנימי. מקום שבו אפשר להשיל שכבות מיותרות ולהתחבר לעצמך מחדש. כל מי שמגיע לשם יוצא עם משהו אחר. משהו עמוק.
